ודווקא עכשיו בגיל 73 אני מרגישה שוב כבילדותי קרובה ל"ראשוני האדם"

אחד הדברים שהכי נהניתי מהם בהכנות לפסח

הוא סידור הספרים. אומנם אני לא מוציאה כל ספר וספר מנערת אותו ומנגבת ממנו בדקדקנות את האבק כמו שעשו הורי... אלא אני מרפרפת עם מקל האיבוק על הספרים משיבה ספרים למקומם ובאותה עת מנצלת את ההזדמנות ושוקעת לתוככי דפיו של ספר זה או אחר. למשל כיף לשקוע בכל שנה מחדש בסדרת הספרים המופלאה לילדים "ראשוני אדם" שיצאה לאור בהוצאת טברסקי בשנת תש"ז (לפני 68 שנים) כאשר הייתי בת ארבע. הספרים בסדרה הם: שוכני העצים , שוכני המערות הקדומים , שוכני המערות המאוחרים, יורדי הים הקדומים , הרועים הקדומים, והחקלאים הקדומים. כל ספר מספר על צעדיו הראשונים של האדם בנושא המוצהר. בכל ספר אני מקנאה מחדש באנשים ההם שחיו חיים של גילוי מחודש בכל יום ויום. (כך לפי המסופר) ועל זה נאמר "לא בא כבושם הזה". בכל ספר פרקי סיפור על דמויות מהתקופה ההיא בליווי ציורים. בתחילת כל פרק יש הצעה לחמישה שישה "דברים שיש לחשוב עליהם" כמו: הסבורים אתם שהייתם יכולים להתקיים באותם המזונות שאכלו שוכני העצים? ובסוף כל פרק יש הצעה לחמישה שישה "דברים שיש לעשותם" כמו : עצבו בחול את הגבעות והרמות אשר אצל בקעת הנהר. הסידרה המופלאה הזאת כולה נקראת כמו שכבר כתבתי למעלה "ראשוני אדם".

שם כה שובה לב בעיני.

ואני מוצאת את עצמי

בכל שנה יותר ויותר

קרובה אל האנשים האלה

ומרותקת לאורחות חייהם הפשוטים

שקרובים לטבע ומעוגנים בו.

חיברה את בסידרה הזאת קתרין אלישבע דופ ד"ר לפילוסופיה . כה כתוב בהקדמה.

מרגלית קוטב

מורה לתורה בדרך אחרת

ולפילוסופיה אינדיאנית של בני שבט הסנקה.

http://www.margalit-kotev.co.il/