בכל זאת כבר דור שני

"וואו, עברו כבר שתי דקות ועוד לא הזכרת את השואה".

כך הם סונטים בי בחן, ויודעים שזה חלק ממני. הילדים שלי.

זה קרה למרות, ואולי דווקא משום שהורי לא היו מהמדברים.

הקעקוע, הלילות והספריה השכונתית השלימו חלק מן החסר.

קצת אחרי שהורי "השתחררו" מן השואה, גוייסתי אני.

על פי צו פוקד שאת שיקוליו אינני מבינה

נקראתי לשירות סדיר שהומר לקבע וסופו מי ישורנו.

מדי פעם אני מנסה להתיר את החוזה ולצאת לקריירה שניה,

אך המערכת והפוקד בראשה אינם מאפשרים.

חברי שחלקם השתמטו ורובם השתחררו מיד עם סיום שירות החובה, לועגים לי.

"מה את נשארת תקועה שם?" הם שואלים.

"העולם מתקדם, העולם מתחדש, ואת חיה לך בעבר בתוך מערכת מקובעת.

פשטי את המדים, לבשי צבעוני, הריחי את החיים.

בפארקים רחבי הידיים, לצד פסי הרכבת הארוכים כבר בונים דיסקוטקים וקניונים,

והחיטה המדושנת בדשן שאין כמותו בשום מקום בעולם,

מניבה 40 סוגי לחם, ואין עוד רעב.

בואי איתנו."

ואני, שקצת מקנאה בהם, הופכת במחשבותי ונשארת.

ענין של מסורת השירות הזה.

בכל זאת כבר דור שני.

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

עקבו אחרינו גם פה