מכת הבכורות- בעיניים שלי
ערב פסח שנת 2002.
אחי מתקשר להודיע כי אחי הבכור יוסי, הועבר באמבולנס לבית החולים.
הריאות שלו שהתמלאו גרורות לא עמדו בעומס.
נסענו לשם..כולנו.
הרופא לקח לשיחה את ילדיו וביקש את רשותם לחבר אותו לעירוי של מורפיום.
השעון התחיל לתקתק את תקתוקיו האחרונים.
הוא ישב שם על הכורסא מתקשה לנשום, החלונות היו פתוחים לרווחה , קור אימים ואני זוכרת אותו צועעק בשקט...אין לי אויר.
מעל 30 אנשים היינו איתו שם, נוצרים את הרגעים האלו עמוק עמוק מתוך ידיעה שאולי לא יהיו לנו נוספים.
כמה יפה הוא היה, אחי הבכור יוסי.
שעת הערב התקרבה והיה ברור לכולנו שהסדר השנה לא יהיה בסדר בכלל.
אמא שלי שהכינה סירים כמיטב המסורת שלחה את האחיינים שלי להביא את האוכל, שנפרס אחר כבוד בחדר האוכל לחולים האחרים.
לקראת חצות הסביר הרופא כי כדאי שנתפזר ונחזור בבוקר
משהו שהיה חזק ממני לא איפשר לי לפרוש
האמנתי כי אם אדבר עם אלוהים
אם אתחנן ממש חזק, אם אבטיח הבטחות
יבוא הנס על ראשנו.
שני ילדיו, חברו הטוב ביותר, אחותי ואני נשארנו וכל השאר הלכו לנוח מעט .
לא עבר זמן רב
היינו מחוץ לחדר,
"מיכל" חברו שישב לידו קרא לביתו...ואני כבר הבנתי
קפצנו כולנו פנימה
הוא עדיין ישב בכיסא
יפה כל כך
עיניו היו עצומות ולחייו ורודות
וליבו כבר לא עמד בעומס.
כמה כעסתי, כמה בכיתי, כל האיפוק שליווה את השעות האחרונות התפרץ מול השמיים הפתוחים.
אחי הבכור מת. בעוד יומיים נציין 16 שנים בלעדיו.
זעקות השבר של אמא שלי נחרטו על לוח ליבי לעולמי עד.
כמעט 10 חודשים קודם לכן ילדתי את בני בכורי
מהיום שהתעברתי כבר קראתי לו בשם- עומרי
חיים שלי.
היה לי הריון קסום, הרגשתי היפה בנשים
הגעתי לבית היולדות לאחר 9 חודשים מלאים של שמחה עם ירידת מים
מחכה לרגע הנפלא הזה שיונח בכורי על בטני
מחכה לבכי הראשון הזה.
שום דבר מאלה לא קרה מעולם.
"רשלנות רפואית" – נכתב בדוח לאחר מספר שנים.
עומרי שלי חי 3 ימים מחובר למיטב הצינורות , והמכשירים המצפצפים ביותר בעולם
וכך ב 25/9/01 בני בכורי מת
עד היום, ועד יומי האחרון הוא תמיד יהיה חלק ממני, חלק מחיי, ואח של עדי ואספי שלי.