ענדי טבעת
הבוקר הזה עת התעוררתי וסיימתי להתלבש , תוך כדי מחשבות על המשך היום הזה היא הביטה אליי זקופה ונוצצת או למען ההגינות הן הביטו אליי.
ואני הבטתי בהן
וההתנהלות היתה ברורה לכולנו כעת.
אנחנו נפגשות רק בארועים מיוחדים, ארועי קיצון בחיים, כשקשה ממש או כששמח ממש,
בדרך כלל באירועים משפחתיים.
כשהן איתי, את איתי, וכשאת איתי אני מרגישה מוגנת ומבורכת.
והיום?
היום הוא יום אחד מיני רבים
הוא לא שמח מידי ולא עצוב מידי
ובכל זאת הן מביטות בי , כמעט נועצות מבט
אז ניגשתי, ליטפתי ברכות
וענדתי
ענדתי את שתיהן, ומשהו הפך את הרגע לקיצון
עצוב ממש ושמח ממש.
אמא, כמעט 70 שנים ענדת את הטבעת העגולה והפשוטה הזו.
היא צלחה איתך את כל חייך, והזכירה לך את האהבה הגדולה שלך לאבא.
לפני שעזבת את העולם הזה, ביקשת שאשמור עליה, עד שתחלימי
לא ידעת איזו משמרת עולמים את מפקידה בידיי.
והיא שמורה אמא, מכל משמר,
לצידה ענדת טבעת עם אבן, שהייתי בטוחה שקיבלת במתנה מאבא.
לימים , כשענדתי אותה לראשונה, סיפר לי אחי הגדול כי הוא קנה לך אותה במשכורת הראשונה שלו.
מיהרתי להסיר אותה והגשתי לו אותה
חשבתי שכך צריך לנהוג
הוא החזיר לי אותה בעיניים דומעות ואמר
אני רוצה שהיא תהיה שלך.
והיום אמא יקרה שלי, יום האישה 2018
בלי ארועי קיצון
רק געגוע
ואהבה גדולה לאישה של חיי
אני עונדת אותן בגאווה
ומרגישה מוגנת.
תודה על הזכות להיות הבת שלך, פעם, היום ולעולמי עד.
