קניתי דג מלוח


קניתי דג מלוח.

לא. לא חיכיתי לאורחים, וזאת שבאה בדרך כלל, שומרת נגיעה ומרחק ממי שעמד ליד מי שאכל דג מלוח לסוגיו. אבל אני, כשעמדתי מול מדף הסלטים במקרר של הסופר השכונתי, סתם בשביל לבחון את יכולת האיפוק שלי, נכנעתי.

קופסת ה"פילה דג הרינג בשמן ובצל" נשאה אותי בזמן אל המטבח הישן של אמא, ומיתר הגעגוע המתוח תדיר בין הלב ובלוטות הטעם נרעד קלות.

ריחות חזקים של דג מלוח, פלומות חרוכות של תרנגולת, קרום של חלב רתוח שגלש וגויאבה הם חלק ממאגר צרוב בנשמה. רק הזמן יכול להגדיר סופית את אהבתי או סלידתי מהם, אבל מטעם הזיכרון אי אפשר לברוח. הדג והגויאבה שרדו את מבחן הזמן.

וכך, עם הקופסה שעל המדף הגיעו גם פניה היפים של אמא המטפלת בעדינות בגופו הבשרני של מטיאס נטול ראש שיצא מחבית עץ אלון בחנותו של לבנזון, כניסה שניה מהצד, בשוק. ובעוד "דג פשוט" עם ראש ו"עם חלב" אבל "ביצים זה גם בסדר", שחולץ גם הוא באותה חנות מבין חבריו המתים בצפיפות נוראית בחבית השניה.

ואני תוהה, מה עצוב יותר ומייסר עבורם? הדרך שעברו מסביבתם הנעימה והקרירה בים הצפוני או הבלטי אל חנות המליחים בשוק הישן של המושבה הקטנה בשרון הדרומי, או המייל האחרון שעשו עטופים בנייר פרגמנט שעטוף בנייר עיתון בתוך הסל המתנדנד על כידון האופניים שלי, אל ידיה הרכות של אמא המשדרות אשליה של לפני החרב המתהפכת.

גם כבוש, גם בשמן וגם מטוגן יצאו מתחת ידיה. האידרה המופרדת, הפריסה המדוייקת והריחות המתערבבים זה בזה, הם הילדות,

והבטן הרכה של אמא, שנעים להשעין עליה את הראש ולהתפנק.

הליטוף, הנשיקה והטעם, כן הטעם.

עמדתי מול המדף, הקופסה, ההרינג וקיוויתי.

לא דומה.

אדר א' תשל"ו, 29 בפברואר 1976. יום חורפי, אדמה חומה תחוחה, בור עמוק, וזהו.

וכשהלכה אמא לפגוש את אבא נטלה עימה את טעמו המדויק של הפלפל הממולא, את סודו של הדג הכבוש, ואת יחודיותו של מרק העוף האמיתי. כל ניסיונותיי הכושלים מאז

אומרים געגוע.

אומרים געגועים.

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע