לראות את הקולות


בס"ד

אחד הדברים האהובים עלי בבית קפה (טוב, חוץ מהקינוח, כמובן) הוא הרגע הזה של ההתבוננות.

בכל פעם כשיושבים בבית קפה מגיע מתישהו השלב הזה שנשארים לבד בשולחן לכמה רגעים, או שנשארים יחד אך המסך המהבהב של האחר גורם לנו להדליק את נורות ההבהוב שלנו.

אם לומר בכנות, הרגעים האלו הם הרגעים האהובים עלי במיוחד, כי הם מזמנים את האפשרות

להסיט את המבט ולראות את כל מה שקורה מסביב ולהבחין איך המקום התמלא, איך האנשים שישבו לידי התחלפו באנשים אחרים והעניקו למקום צבעים וקולות אחרים.

לפעמים אני בוחרת להתמקד באחד השולחנות ולשחק ראש בראש עם הסקרנות שלי. אני מתבוננת וכאילו ומצלמת בראשי את השולחן ומתחילה לשער מה הסיפור שמאחורי התמונה- מה הקשר בין האנשים? האם הם מכירים הרבה זמן או שזה משהו חדש? בני כמה הם? על מה הם מדברים?


יש קסם מופלא לשמוע את התמונות,

לחבר את החושים ולהתחיל לשמוע אחרת.


אבל בדיוק אז לוחשת לי הפרשה: "רוצה לשמוע קסם מופלא עוד יותר?"

"ממך?! בטח" אני מהנהנת ומקרבת את האוזן אליה

היא מחייכת ומשיבה לי בלחש: "אין צורך לקרב את האוזן.."

אז איך אשמע, אני תוהה ביני לביני והפרשה, ששומעת אותי תמיד, מסבירה: "כי את הקולות של הפרשה, את לא תוכלי לשמוע- אלא לראות".