צעד קדימה, שניים למעלה

בס"ד


"צעד קדימה, שניים למעלה"

לא, לא התבלבלתי במילות השיר.

פשוט בחרתי לרקוד אותו אחרת.

בינינו, "צעד קדימה, שניים אחורה", יצא ממזמן ממצעד התזמונים שלי, מבלי שאפילו הרגשתי.

אני כבר הצהרתי נאמנות לעצמי, כפי שאני. היום.

אז מדוע להביט אחורה ולהיות נאמנה למה שנותר לו אי שם במרחקים?!

והרי אין אפשרות להיות נאמנה לשני דברים בו זמנית, נכון?

אחרי הכל' להיות "סוכן כפול" זה שיר אחר לגמרי, וממילא, הצוואר, שמפריד בין הלב להיגיון נתפס ממזמן ורק מחכה כבר להשתחרר.

איכשהו, בכל רגע של התקדמות יש את הרצון הזה להביט אחורה, ולא בהכרח כדי לראות איזה מרחק אדיר עשית ולחבק לעצמך את הכתף, אלא כדי להעמיד את השינוי שעשית במבחן ולבדוק אם ההתקדמות היא אותנטית, אמיתית, מוחלטת.

אך מעצם העובדה שהסתובבת, את כבר שינית את נקודת המבט שלך, הזזת את המיקוד שלך לכתובת אחרת.

אישה נדירה ומיוחדת, אמי היקרה שמה (שתזכה לחיים ארוכים), תמיד אומרת לי ברגעים כאלה: "עזבי הכל, לכי, צאי וקני לך משהו, תתחדשי בדבר חדש".

אז אני בוחרת.

לחדש סוף סוף את הצעדים ולהתקדם קדימה. למעלה. הכי גבוה שאפשר.



"יום יום בעינייך כחדשים"

אז לאחר למעלה 200 שנות עבדות, 10 מכות ובורא עולם אחד, מגיע הרגע הגדול- רגע הגאולה!

עם ישראל יוצא לחופשי ומהוויה של עבדות הוא יוצא אל המרחב המדברי, אל החירות.

רגע לפני היציאה הזו ממצרים, בוחר הבורא להעניק לעם ישראל את המצווה הראשונה הניתנת להם כעם אחד.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"

כשחושבים על זה לעומק (או לגובה), העובדה שמצוות ראשי חודשים ניתנת לעם ישראל כמצווה ראשונה, מעוררת תמיהה ומעלה שאלות.

היינו חושבים שאולי ישנן מצוות אחרות שכביכול "מתאימות" יותר להינתן כמצוות ראשוניות, ככאלה שעומדות בראש כל המצוות, אך הדבר הראשון שבורא עולם בוחר לומר לנו הוא שכל אחד ואחת מאיתנו צריך. תמיד. להתחדש.

ההתחדשות יש בה כוח אלוקי לעורר בחיינו שמחה, התלהבות ומסוגלות להמשיך ולחוות את הניסים של יציאת מצרים באופן פנימי.

מצוות קידוש החודש, מביאה איתה גם הכנה מנטלית רגע לפני היציאה אל החירות, לקבל את מציאות הבחירה.

שכן, החל מעכשיו ראשי החודשים ניתנים לנו כרצוננו. כעת, הזמן כבר לא יכול לעמוד יותר מלכת, אין יותר דבר כזה "לשרוף את הזמן", כעת עלינו לבחור לקדש את הזמן ולנהל אותו ולא להתנהל לפיו. בכך, מצווה הופכת אותנו מעבדים של המצרים שלנו, לאדונים, שמתחדשים, בוחרים ומנהלים את חייהם.

כן, כמו הלבנה ממש, גם את משתנה, מתחדשת, בכל יום קצת. מתמעטת וגדלה, בכל יום בדרכך שלך.

הבורא מעניק לנו את מצווה זו דווקא ביציאה ממצרים, במהלך השינוי העצום, במעבר בין שעבוד לחירות, בידיעה שאולי נתפתה לפזול אל המצרים הצרה שלנו, ובכך הוא מהדהד לנו את היחס לזמן, את החשיבות להתחדש, את החשיבות להניח למצב הרוחני שהיינו בו ולפתוח את עצמנו למשהו חדש.

וגם אם יש מחזוריות, ואנחנו לא תמיד עושות את אותם צעדי ענק קדימה- זה בסדר!

אחרי הכל אנחנו לא תמיד נהיה בירח מלא, או נחייך חיוך בננה, שכן, זוהי בדיוק הרעננות הנצחית שמאפשרת לנו לראות "יום יום בעיניך כחדשים", שמעניקה לנו את האפשרות לקחת את המצווה, לעטוף ולשמור על המצה ולומר בקול- "אני את עצמי ממצה, יותר אין החמצה!"



שבת שלום!

חודש שבט מאיר ושמח,

הדר מורד

נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג
עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע
להורדת ספר המתכונים של סירי לידה

קטגוריות בבלוג