שלום, קוראים לי קרן ואני כישלון חרוץ


נכשלתי בלימודים


עוד כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי, נכשלתי.


אני זוכרת את הפעם הראשונה שקיבלתי אפס עגול במבחן במתמטיקה (אני בת של רואת חשבון, אבל איכשהו הראש המתמטי כנראה קפץ דור). זה היה בכיתה ה׳, מעמדי ככישלון כבר היה די מבוסס: המורות כבר ידעו שאני תלמידה חלשה, על לוח הכפל ויתרתי מזמן, סבלתי מחרדת בחינות שכללה רעידות בלתי נשלטות, זיעה קרה ובלאק אאוט מוחלט (גם בתואר הראשון הראשון והתואר הראשון השני, חרדת הבחינות ליוותה אותי) ואפילו הייתה איזו מומחית שלקחו אותי אליה שקבעה שיש לי הפרעה היסטרית (אבל עד היום ההורים שלי בטוחים שהיא איזו שרלטנית חומדת כסף).


אני זוכרת את היום של הבחינה. המורה (דינה?) אמרה לי שהיא נותנת לי הארכת זמן בלתי מוגבלת, שאני יכולה לשבת בחדר מורים, בלי אף הסחת דעת ושאני יכולה לפתור את הבחינה במשך כמה זמן שרק נדרש.

היו לי את כל התנאים להצליח ועדיין נכשלתי, כלומר, התרסקתי לחלוטין, באופן בלתי ניתן לערעור. אני לעולם לא אשכח את המספר הזה: אפס עגול, גדול, מלווה באיקסים גדולים בעט אדום שנמתחו מעל לכל תשובה לכל שאלה. לא הצלחתי לפתור אף תרגיל, אף לא אחד.


המשכתי להיות תלמידה דיי גרועה עד התיכון.

מה השתנה?

כנראה שהמורים פשוט לא ידעו שאני תלמידה גרועה.


הייתה את מיכל, המורה ללשון, שנתנה לנו לפתור ארבע בחינות בשנה והגישה אותנו על שני הציונים הכי טובים שלנו. במבחן הראשון קיבלתי 60, בשני 70 בשלישי והרביעי 80. אני אפילו זוכרת שמיכל אמרה לי שמגיע לי 80, אבל היא מעלה לי את הציון ל-88, כי היא יודעת שאני יכולה יותר. בבגרות, קיבלתי 90.


היתה את חנה, המורה למתמטיקה 4 יחידות, שנתנה לי את הציון הכי גבוה שאי פעם קיבלתי במבחן בחשבון. היא נתנה לי 93 והסבירה לי שהדרך שלי הייתה נכונה, רק התשובה הסופית שלי לא נכונה, כי מתישהו בדרך לפתרון החלפתי את המספר 4 ב-5. מרוב התרגשות, מבחן אחר כך קיבלתי 50, אבל התעשתתי מהר ובמבחן אחר כך קיבלתי 100.


אני בטוחה שאבחון קצר היה מגלה שיש לי דיסקלקוליה, שאני מחליפה פלוסים במינוסים, חושבת 10 וכותבת 1 ועוד המון טעויות שטותיות כאלו ואחרות. כל הילדות שלי (עד שפגשתי את חנה), הייתי בטוחה שאני פשוט לא טובה המתמטיקה. חנה, נתנה לי ציון 85 בבגרות קיבלתי 90. לא רע, בשביל כישלון.

הסיפור ממשיך באותו אופן גם עם ישראל המורה לתנ״ך, דניה, המורה לפסיכולוגיה ואמנון המורה להיסטוריה.


בסוף התיכון, הזמינו את כל ההורים וכל התלמידים לטקס הענקת פרסי הצטיינות למצטייני הכיתה. כל ההורים ישבו בצד אחד של הכיתה והתלמידים בצד השני. המחנכת שלנו הקריאה את השמות של כל התלמידים המצטיינים. ואחרי שקראו את השם של כולם, היא אמרה: ויש תלמידה אחת שאנחנו נותנים לה פרס הצטיינות מיוחד לאור השיפור העצום שלה בציונים מתחילת השנה.


ואז קראו את השם שלי


משתי קצוות הכיתה, אני ואבא שלי קמנו בפתאומיות המכיסא ואמרנו: ״מה?!!?״


עד היום אני ואבא שלי מתבדחים על כך שמילא אני לא האמנתי בעצמי, אבל שהוא היה צריך לדעת טוב יותר. (ולמי שמכיר אותי ואת אבא שלי, יודע שבאמת אנחנו לוקחים את הכל בקלות ובהומור).


על הפסיכומטרי, אני מעדיפה שלא לדבר.


גיליתי שכל שנותיי הצעירות נכשלתי במבחנים, כשבעצם, אם היו נותנים לי את תשומת הלב המתאימה, מסבירים לי איפה הטעויות ואולי פשוט נותנים לי לעשות עבודה במקום מבחן, לא הייתי מרגישה טיפשה כמו שהרגשתי אז. לקח לי הרבה שנים להבין שאני דווקא דיי חכמה ושפשוט הצורה של הבחינה לא מתאימה לבחון את היכולות שלי.



נכשלתי בחוג


כשהייתי בת 11 נסעתי לארה״ב למחנה קיץ וגיליתי כישרון חבוי.


בייסבול.


בפעם הראשונה ששיחקתי הצלחתי לחבוט עם המחבט ולתפוס את הכדור הקטן. התאהבתי לחלוטין במשחק והחלטתי להרשם לחוג בארץ. הגעתי לחוג לשיעור ניסיון. היו שם אך ורק בנים. לא הצלחתי לתפוס את הכדור כמו במחנה קיץ וגם הרגשתי שכולם נועצים בי מבטים ומחכים שאני אכשל. אני לא יודעת אם זו הייתה סתם תחושה או לא, אבל לחוג לא חזרתי. עד היום, נצבט לי קצת הלב, כי אולי אם הייתי חוזרת ונכשלת עוד כמה שיעורים, היה חוזר לי הביטחון...