שלום, קוראים לי קרן ואני כישלון חרוץ


נכשלתי בלימודים


עוד כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי, נכשלתי.


אני זוכרת את הפעם הראשונה שקיבלתי אפס עגול במבחן במתמטיקה (אני בת של רואת חשבון, אבל איכשהו הראש המתמטי כנראה קפץ דור). זה היה בכיתה ה׳, מעמדי ככישלון כבר היה די מבוסס: המורות כבר ידעו שאני תלמידה חלשה, על לוח הכפל ויתרתי מזמן, סבלתי מחרדת בחינות שכללה רעידות בלתי נשלטות, זיעה קרה ובלאק אאוט מוחלט (גם בתואר הראשון הראשון והתואר הראשון השני, חרדת הבחינות ליוותה אותי) ואפילו הייתה איזו מומחית שלקחו אותי אליה שקבעה שיש לי הפרעה היסטרית (אבל עד היום ההורים שלי בטוחים שהיא איזו שרלטנית חומדת כסף).


אני זוכרת את היום של הבחינה. המורה (דינה?) אמרה לי שהיא נותנת לי הארכת זמן בלתי מוגבלת, שאני יכולה לשבת בחדר מורים, בלי אף הסחת דעת ושאני יכולה לפתור את הבחינה במשך כמה זמן שרק נדרש.

היו לי את כל התנאים להצליח ועדיין נכשלתי, כלומר, התרסקתי לחלוטין, באופן בלתי ניתן לערעור. אני לעולם לא אשכח את המספר הזה: אפס עגול, גדול, מלווה באיקסים גדולים בעט אדום שנמתחו מעל לכל תשובה לכל שאלה. לא הצלחתי לפתור אף תרגיל, אף לא אחד.


המשכתי להיות תלמידה דיי גרועה עד התיכון.

מה השתנה?

כנראה שהמורים פשוט לא ידעו שאני תלמידה גרועה.


הייתה את מיכל, המורה ללשון, שנתנה לנו לפתור ארבע בחינות בשנה והגישה אותנו על שני הציונים הכי טובים שלנו. במבחן הראשון קיבלתי 60, בשני 70 בשלישי והרביעי 80. אני אפילו זוכרת שמיכל אמרה לי שמגיע לי 80, אבל היא מעלה לי את הציון ל-88, כי היא יודעת שאני יכולה יותר. בבגרות, קיבלתי 90.


היתה את חנה, המורה למתמטיקה 4 יחידות, שנתנה לי את הציון הכי גבוה שאי פעם קיבלתי במבחן בחשבון. היא נתנה לי 93 והסבירה לי שהדרך שלי הייתה נכונה, רק התשובה הסופית שלי לא נכונה, כי מתישהו בדרך לפתרון החלפתי את המספר 4 ב-5. מרוב התרגשות, מבחן אחר כך קיבלתי 50, אבל התעשתתי מהר ובמבחן אחר כך קיבלתי 100.


אני בטוחה שאבחון קצר היה מגלה שיש לי דיסקלקוליה, שאני מחליפה פלוסים במינוסים, חושבת 10 וכותבת 1 ועוד המון טעויות שטותיות כאלו ואחרות. כל הילדות שלי (עד שפגשתי את חנה), הייתי בטוחה שאני פשוט לא טובה המתמטיקה. חנה, נתנה לי ציון 85 בבגרות קיבלתי 90. לא רע, בשביל כישלון.

הסיפור ממשיך באותו אופן גם עם ישראל המורה לתנ״ך, דניה, המורה לפסיכולוגיה ואמנון המורה להיסטוריה.


בסוף התיכון, הזמינו את כל ההורים וכל התלמידים לטקס הענקת פרסי הצטיינות למצטייני הכיתה. כל ההורים ישבו בצד אחד של הכיתה והתלמידים בצד השני. המחנכת שלנו הקריאה את השמות של כל התלמידים המצטיינים. ואחרי שקראו את השם של כולם, היא אמרה: ויש תלמידה אחת שאנחנו נותנים לה פרס הצטיינות מיוחד לאור השיפור העצום שלה בציונים מתחילת השנה.


ואז קראו את השם שלי


משתי קצוות הכיתה, אני ואבא שלי קמנו בפתאומיות המכיסא ואמרנו: ״מה?!!?״


עד היום אני ואבא שלי מתבדחים על כך שמילא אני לא האמנתי בעצמי, אבל שהוא היה צריך לדעת טוב יותר. (ולמי שמכיר אותי ואת אבא שלי, יודע שבאמת אנחנו לוקחים את הכל בקלות ובהומור).


על הפסיכומטרי, אני מעדיפה שלא לדבר.


גיליתי שכל שנותיי הצעירות נכשלתי במבחנים, כשבעצם, אם היו נותנים לי את תשומת הלב המתאימה, מסבירים לי איפה הטעויות ואולי פשוט נותנים לי לעשות עבודה במקום מבחן, לא הייתי מרגישה טיפשה כמו שהרגשתי אז. לקח לי הרבה שנים להבין שאני דווקא דיי חכמה ושפשוט הצורה של הבחינה לא מתאימה לבחון את היכולות שלי.



נכשלתי בחוג


כשהייתי בת 11 נסעתי לארה״ב למחנה קיץ וגיליתי כישרון חבוי.


בייסבול.


בפעם הראשונה ששיחקתי הצלחתי לחבוט עם המחבט ולתפוס את הכדור הקטן. התאהבתי לחלוטין במשחק והחלטתי להרשם לחוג בארץ. הגעתי לחוג לשיעור ניסיון. היו שם אך ורק בנים. לא הצלחתי לתפוס את הכדור כמו במחנה קיץ וגם הרגשתי שכולם נועצים בי מבטים ומחכים שאני אכשל. אני לא יודעת אם זו הייתה סתם תחושה או לא, אבל לחוג לא חזרתי. עד היום, נצבט לי קצת הלב, כי אולי אם הייתי חוזרת ונכשלת עוד כמה שיעורים, היה חוזר לי הביטחון...

נכשלתי בצבא


בצבא הייתי מורה חיילת.


עבדתי במועדונית עם ילדים ממשפחות קשות יום. במועדונית הראשונה שבה עבדתי, המנהלת של המועדונית לא ממש אפשרה לי לעשות את התפקיד שלי. הייתי מגיעה כל יום ומרגישה כמו עציץ, עציץ יפה, אבל עדיין עציץ. אסור היה לי לחבק את הילדים (כדי שלא יקשרו אליי, כי אני רק שם לשנה), אסור היה לי להעביר הפעלות (רגע, בעצם היא נתנה לי להעביר הפעלה אחת, אבל בסוף הפריעה לי לכל אורך הדרך).


אני זוכרת את התסכול הגדול שלי. הרגשתי שקוצצים לי את הכנפיים, שלא מאפשרים לי לעשות את העבודה שלי כראוי. לשמחתי, היה לי האומץ להתלונן והועברתי למועדונית אחרת בעיר. במועדונית השנייה פרחתי. המדריכה ואם הבית היו לי כמו אמהות שניות והילדים, היו ממש כמו אחים קטנים בשבילי. אני זוכרת בבירור איך לימדתי אותם לפתור תרגילים בחשבון, בדיוק את אותם התרגילים שאני בעצמי לא הצלחתי לפתור כשהייתי ילדה. במיוחד נהנתי ללמד אותם לשנן את לוח הכפל. יש משהו מאוד מספק בלהצליח ללמד משהו שאת בעצמך לא יודעת. נהנתי מכל רגע ומאותו היום כבר ידעתי שבכדי להצליח אני צריכה את המצע המתאים. שאני יכולה להיכשל לחלוטין בסביבה אחת ולפרוח בסביבה אחרת.


למדתי שכשמאפשרים לי לפרוש כנפיים, אני יכולה לעוף גבוה.


נכשלתי בעבודה


בשנות העשרים לחיי, אחרי הצבא, עשיתי קורס ברמנים. את הקורס דווקא סיימתי בהצטיינות. מאוד אהבתי להכין את המשקאות, להקפיץ את הבקבוקים ולתפוס אותם ולמזוג בירה עם קצף בדיוק עד הסימון שבכוס. אני לא אשכח את היום הראשון שלי בעבודה בבר. בהתחלה, הכל היה בסדר גמור. מזגתי בירות, פטפטתי בנונשלנטיות עם הלקוחות והרגשתי ממש בבית. הכל השתנה כשהברמן השני במשמרת ביקש ממני לפנות את המגש של הכוסות הנקיות. הוא לא הסביר לי מה בדיוק עושים וזו לא נראתה לי כמו משימה קשה במיוחד. בכל אופן, כמה קשה כבר יכול להיות לפנות כוסות?

התחלתי לפנות את הכוסות, לקחתי ערימה מהארגז והסתובבתי לכיוון המדף של הכוסות ופתאום שמעתי צליל חבטה גדול ובעקבותיו צליל של זכוכית נשברת (הארגז שנח על חלון בין המטבח לבר, איבד שיווי משקל בגלל הכוסות שלקחתי). את המבט של הזוג שישב על הבר אני זוכרת עד היום, מבט של בעתה מוחלטת בשילוב עם אמפתיה מהולה ברחמים. ״לא כדאי לי להסובב, נכון?״ שאלתי. הזוג אפילו לא ענה, הם פשוט נענעו את הראש שלהם לימין ושמאל. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שלי כברמנית. לאחר מכן, הסתפקתי בעבודה כבריסטה בקופי בין, לא מאוד שונה, לא אותו הדבר, אבל את בן הזוג שלי פגשתי שם, כך שכנראה שזה היה כתוב בקפה.


נכשלתי בשנקר


על הכישלון שלי בלימודים השבוע הראשון שלי בשנקר, כבר כתבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי: שלום, קוראים לי קרן ואני מתחזה. העבודה הראשונה שלי הייתה כל כך גרועה, עד שהייתי משוכנעת שעוד רגע יכנס איש עם פנקס (אין לי מושג למה היה לו פנקס) ויודיע לי בפני כל הכיתה שעליי לעזוב את הלימודים לאלתר. במבחנים, מן הסתם נכשלתי (למזלי בתואר לעיצוב יש יותר עבודות ממבחנים) והכישלון הכי גדול שלי כלל פספוס הזדמנות חיי לסטאג׳ במשרד של רון ארד בלונדון (נאלצתי להסתפק בסטאג׳ במשרד אדריכלים בפראג (סטאג׳ שראש המחלקה שרגא קירשנר, דאג באופן אישי שאקבל). אחרי שלל כישלונות מגוונים, סיימתי את הלימודים בהצטיינות יתרה.


מה שמוכיח שבהחלט אפשר לבנות הצלחה על הר של כישלונות.


נכשלתי כמעצבת


במיוחד בתחילת דרכי, אבל עד היום, כמות הטעויות והכישלונות שאני חווה במקצוע שלי, הן פשוט בלתי נתפסות. כתבתי על כך פוסט מצחיק וכנה שממש כדאי לקרוא כאן. מכל כישלון אני לומדת לפעם הבאה ועם הזמן למדתי לבדוק את עצמי מיליון פעם (לא תמיד עוזר) ואחרי כל טעות, אני תמיד מנסה לראות איך אפשר לתקן את הכישלונות.


נכשלתי כאמא


מכל הכשלונות שחוויתי בחיי, זה הכישלון שכנראה ירדוף אותי תמיד. אני כבר רואה את הילדים שלי, בני 30+ מתחילים לפרוט בפני את כל ״סיפורי הזוועה״ של איך הרסתי להם את החיים בצורות שונות ומגוונות. הבת שלי ודאי תספר בדמעות על הטראומה שלה בפעם שלקחתי לה מטבע שוקולד של חנוכה (אחרי שהיא אכלה סופגניה, עוגה ושלוש מטבעות שוקולד). הבן שלי אולי יזכיר את הפעם שהלבשתי אותו כל כך חם בלילה, עד שהוא העלה חום (עד היום בן הזוג שלי צוחק עליי שניסיתי לבשל את הילד). ואני? אני תמיד ארגיש קצת אשמה על הרגעים שכעסתי, צעקתי, הייתי עסוקה בפלאפון במקום להיות איתם, על כל הפעמים שהשארתי אותם אצל סבא וסבתא ובכלל על הנזק הפסיכולוגי הבלתי הפיך שבוודאות ייגרם להם כשהם יהיו טינאייג׳רים ואני אביך אותם מתוקף תפקידי כאמא.



נכשלתי כבלוגרית


יש לי שלושה בלוגים. הבלוג הראשון שלי, The Given thought, בלוג מתנות שסגרתי לפני מספר שנים. הטעות הגדולה שלי הייתה שכתבתי את הבלוג באנגלית וכתוצאה מכך, אף אחד בארץ לא ממש קרא אותו. הבלוג השני שלי הוא הבלוג העסקי, Karen B שהפוסטים הראשונים בו היו... איך לומר? משעממים וכתובים נורא. והשלישי הוא הבלוג שאת קוראת בו כרגע, בלוג שמדבר על הצדדים שלי כאמא, בעלת עסק ובלוגרית. את כל הטעויות האפשריות עשיתי בבלוגים שלי. כתבתי כתבות קצרות מידי, כתבות שלא מעניינות אף אחד חוץ ממני, חטאתי בהפסקות ארוכות מידי בין פוסט לפוסט ובהעלאת תמונות חשוכות ומטושטשות שנראות כמו הצרות שלי. נכשלתי בנסיונות לייצר לעצמי לוגו ולעצב בעצמי את הבלוגים, שהיו כל כך מכוערים, עד שלבסוף נאלצתי להודות בכישלון שלי ולשכור מעצבת גראפית ובונה אתרים בכדי לתקן את המעוות. מרוב שנכשלתי, הבלוגים שלי השתבחו והתפתחו ואפילו, הבלוג העסקי שלי, Karen B, זכה בפרס בלוג השנה לשנת 2017.


אם לא הייתי מנסה ונכשלת שוב ושוב, לא הייתי מתמקצעת ולומדת ובטח שלא הייתי זוכה בתחרות שכזו.


אני כישלון חרוץ

תמיד ידעתי שאני כישלון, אבל רק לאחרונה, נפלו כל האסימונים והבנתי שאני לא סתם כישלון, אני כישלון חרוץ מפני שבחריצות אינסופית, המשכתי ונכשלתי שוב ושוב. מכל כישלון גדלתי ולפעמים, מרוב כישלונות, בסוף אפילו הצלחתי. למדתי שכולם נכשלים לפעמים והיחידים שאינם נכשלים, הם אלו שלא מנסים מלכתחילה.


הגיע הזמן שנבין שכישלונות הם חלק מהחיים. אנחנו נופלות וקמות שוב ושוב ואף פעם לא מפסיקות. ואם נשנה את הפרספקטיבה שלנו ונחשוב על כל כישלון כהזדמנות ללמידה, נוכל להסתכל לא על הכישלון שלנו, אלא על כל הדברים הטובים שהרווחנו בדרך.


אם גם את הרגשת שאת כישלון בשלב זה או אחר בקריירה שלך ,את מוזמנת לכתוב לי על כך בתגובות ולספר מה היה הכישלון הכי גדול שלך ואיך התגברת עליו.


​​קרן בר | מעצבת בתים אישיים | בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר ראשון בעיצוב פנים בשנקר | בבלוג שלה Karen B מחכים לכם טיפים לעיצוב ורעיונות לעיצוב הבית.




נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג
עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע
להורדת ספר המתכונים של סירי לידה

קטגוריות בבלוג