אז מה את חופרת?

חולצת המזל מפוקס

אז גם לך יש בארון את "חולצת המזל" הזו שלמרות שהצבע שלה כבר דהה מכביסות, בעינייך היא עדין מלאת צבע?

או שאולי יש לך נעלים כאלה, לוחצות שאיכשהו בכל פעם שאת נועלת אותן את מרגישה שאין שום לחץ?

כשחושבים על כך לעומק (אחרי הכל, הפעם אנו הולכות לחפור בארות, תתכוננו) כל פעם שקורה לנו משהו טוב, אנו מחפשות את ה"שיטה"- תולות את הטוב הזה בפריט שלבשנו, או בדרך מסוימת שבה נסענו היום, או אולי בשיר שאליו האזנו ובכך מחפשות את הסיבה החיצונית והקצת סתמית הזו, עליה אנו תולות את הדבר הטוב שקרה לנו.

אנחנו כל כך נאחזות בסיבות החיצוניות הללו, עד שלפעמים אנו עשויות למצוא את עצמנו ממש המומות, אם פתאום יהיה לנו יום לא פשוט, דווקא כשלבשנו את אותה חולצת מזל. מרוב הלם, אנחנו עשויות לסובב את ראשנו ולהתבונן על תווית החולצה כדי לבדוק אם אולי "פג תוקף מזלה" ומתחילות לחשוב שהחולצה הזו היא בכלל לא של FOX, אלא סתם, סתם פוקס..

כך, באופן לא מודע, הסיבות החיצוניות והכל כך סתמיות האלה נערמות כמו ערמה שמכסה וסוגרת את נקודת המקור הזו שממנה בוקעים המים הפנימיים בתוכך ומנסים לומר לך- הטוב מגיע כי הוא מגיע. פשוט, קל, מפוקס.



לחדש או להתחדש?

פרשת השבוע, פרשת "תולדות" גוללת סיפור המתחיל בבטן אחת ומרגע צאתו לאוויר העולם, מתפצל הסיפור לאותם תאומים לא זהים המשקפים את הכוחות המנוגדים המצויים בעולמנו, כמו גם בעצמנו:

מהעבר האחד- עשו, העשוי, המחובר לגשמיות, ממנו צומח אדום, ומהעבר השני- יעקב, איש תם ויושב אוהלים, הלומד והעקבי, המחובר לרוחניות ממנו צומח- ישראל.

בשיאו של הסיפור המותח בין שני התאומים, מתארת הפרשה את יצחק ואת מלאכתו המופלאה בחפירת בארות.

כן, כן- אתן קוראות היטב.

יצחק אבינו, בכבודו ובעצמו, חופר בארות.

וכך מתארת הפרשה:

"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו"

על פניו, סיפור הבארות וסתימתם בעפר ע"י הפלשתים נראה כמעט ולא קשור בכלל לסיפורם של התאומים המנוגדים. אך אם נתבונן לעומק נראה כי גם סיפור זה, עוסק בשני כוחות מנוגדים- עפר ומים, רוח וחומר, המתקיימים בתוכנו, בבאר הפנימית של חיינו.



אז מה את חופרת?

חפירת הבארות איננה דבר חדש, וכפי שהפרשה מתארת, אברהם היה זה שהחל לחפור בארות ומצא בתוכן- מים.

או במילים אחרות, אברהם הוא זה שהחל לחפור ולחפש אחר משמעות- ומצא תוכן.

וכעת, יצחק ממשיך את דרכו- חופר את אותן הבארות שכבר נחפרו ובכל פעם שהפלשתים סותמים לו את הבאר, הוא ממשיך וחופר באר אחרת.

אז כמה אפשר לחפור? את בטח שואלת...

הכוח שהניע את יצחק, הוא להמשיך הלאה לשלב הבא. ליצור המשכיות בפועל לבארות שנחפרו בחיינו.

על כן, גם הפרשה פותחת ומדגישה באופן כפול ומכופל כי:

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק"

שכן, כשם שאברהם יוצר את יצחק, גם יצחק "מקיים" את אברהם בהביאו לידי משמעות, לידי המשכיות אשר לא רק מעניקה משמעות לעתיד, אלא אף משנה את משמעותו של העבר.

כך, בעוד אברהם המסמל את מידת החסד, מחפש אחר המים, השפע. יצחק, המסמל את מידת הגבורה, מחפש אחר הבאר, הכלי לקיבול כל השפע.

ומה יותר מורכב- לחפור באר מאפס, או להמשיך ולהמשיך לחפור לאחר ההתלהבות הזו של ההתחלה, ושל הגילוי יש מאין?



לכל אחת מאיתנו יש בתוכה את באר המים החיים שלה.

רעיון יצירתי, התעוררות לשינוי, כשרון, או חלום שמתעורר ונובע מתוכך.

כזו שגורמת לך, לחפש פתק כשאת נוהגת ולכתוב מחשבה שעברה בראשך.

כזו שגורמת לך, להתחיל ולהיות בתנועה, במפגש חדש עם אנשים, מקומות וקולות.

כזו שגורמת לך, להתחיל בבירורים ובחיפושים לקראת הצעד הבא.

ובינינו, מה יותר קשה- לחפור מתוכך את הרצון הזה או להתמיד בו ולהפוך אותו למציאות ממשית בחייך?

להרגיש שטוב מגיע לך או לפנות לו מקום קבוע וממשי בחייך?

אז רגע. אל תמהרי לענות.

אולי כדאי לפני כן לבחון בכלל מה סותם לנו את בארות המים החיים שלנו?


יש סתימה או שאת סתם אומרת?

מכירות את זה שלפעמים כשמתרחש בחייכן אירוע מסעיר ומרגש, אתן רק מחכות לספר אותו למישהו...

ואז אחרי עשר דקות של מונולוג, בלי פסיקים אך עם הרבה סימני קריאה אתן עוצרות רגע כדי לנשום וממתינות לתגובה מחזקת כזו שאומרת "את צודקת!" או "יוו איזה קטע מטורף"

ואז, אתן פתאום שומעות בצורה הכי "קלילה": "בקטנה, זה סתם, שום דבר, מה את מתרגשת",

ולמרות שאת סופר מתרגשת, את מרגישה כרגע איך הסיפור שלך השתטח, תחת ערמת עפר, והפך מבאר מים של רגשות וחוויות לערמה חולית שטוחה ומרודדת.

<