תראי איך היא צוחקת

"אז מתי הלכת בפעם האחרונה לבדיקת ראייה?" שואלת אותי פרשת השבוע ומיישרת אלי מבטה.

"כן, אני באמת צריכה לקבוע תור לאופטומטריסט", אני משיבה בלחש שרק פרשה כמו פרשת השבוע יכולה לשמוע...

"לא אצל אופטומטריסט", מצחקקת הפרשה: "תבדקי אצל האופטימיסט"

"אופטי-מה? מה הוא בכלל בודק?"

"אופטימיסט. הוא בודק את איכות הראייה שלך, את הפוקוס אבל גם את הפיקוס שלך והחשוב מכל, הוא בודק את נקודת המבט שלך- את צורת ההתבוננות".

"פששש, אופטימיסט- נשמע חשוב ומקצועי, לא ידעתי שיש תחום כזה, אני אכתוב לעצמי תזכורת: לקבוע תור לאופט...."

"את לא צריכה לקבוע תזכורת", קוטעת אותי הפרשה. "יש לך תור עכשיו- רק תפתחי את הפרשה ויגיע תורך להתבונן בה, בי, בך- רק תתורי ותחפשי".

והפרשה מכחכחת בגרונה ופותחת:

"וירא אליו יהוה באלני ממרא והוא ישב פתח- האהל כחם היום: וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה".

ואכן הפרשה פותחת.

פותחת לנו ערוצי חשיבה.

פותחת לנו את 'פתח האוהל' שבתוכנו ומאפשרת לנו להתבונן על נקודות המבט שאנו מאמצות לחיינו ובכך גם להתבונן על עצמנו, בזום אין מדויק, המצוי במרחק נגיעה.

שכן, האופן שבו את רואה את המציאות הוא גם האופן שבו את רואה את עצמך- וההפך.

ואיך אברהם רואה את המציאות?

פתיחה קצרה זו של הפרשה מתארת כיצד אברהם אבינו התבונן אל לב המדבר פעם אחר פעם אחר פעם ובכל התבוננות ראה את אותו הדבר באופן שונה.

כך, בתחילה אברהם נושא את עיניו לכיוון המדבר, ועורך התבוננות כללית שאינה ממוקדת בדבר מסוים. בפעם השנייה, לאחר שהוא מזהה מרחוק אנשים הוא עורך התבוננות ממוקדת, ובפעם השלישית הוא עורך התבוננות מתוך בינה, הגורמת להבנה הפנימית של ההתרחשות. ראייה זו איננה ראיה כללית שבאמצעותה אוספים מידע, וגם לא ראייה ממוקדת בפרט מסוים אלא שזו ראיה שמפעילה את השכל וגורמת לנו לא רק להבין את המציאות שלפנינו אלא גם לפעול לגביה!

קראו לה הדר או הגר...

אברהם איננו היחיד שמתבונן- גם הגר, משקפת לנו נקודת מבט אחרת, בעודה תועה במדבר, חסרת מים ומזון כשישמעאל בנה קודח מחום.

הגר מניחה את בנה תחת אחד השיחים ומתרחקת כדי לא לראותו מת. במילים אחרות, הגר בוחרת להימנע מלהתבונן למציאות בעיניים ובמקום זאת, מחליטה להוריד את המסך ולהפעיל מנגנון "הגנה" עד שמגיע המלאך, פוקח את עיניה ולפתע היא רואה את הבאר.

את קולטת, היא רואה את הבאר!

כלומר הבאר הייתה קיימת כל הזמן הזה לידה, אך במקום להתבונן ולפעול, בחרה הגר לשבת ולבכות ובכך הפסיקה בעצם לראות את המציאות המדברית שלה כפי שהיא באמת.

"מראה מראה שעל הקיר"

גם אשת לוט בדרכה שלה מציגה בפנינו נקודת מבט אחרת, שונה, כזו שמקפיאה את המציאות ומונעת מאיתנו להיות בנוכחות אמיתית.

כולנו מכירים את סיפורה של אשת לוט, אשר בוחרת להביט לאחור ברגע ההפיכה של סדום ועמורה ובכך הופכת לנציב מלח.

כך בעוד אברהם היושב באוהל הפנימי, בוחר להביט החוצה, לקום ולרוץ אל עבר האורחים מתוך התבוננות של עשייה, אשת לוט בוחרת להביט אחורה, אל מה שכבר נעשה ונמחק כמו ניצבת העומדת בצידי הבמה אך לא מככבת בזכות עצמה.

ומה את מחליטה- להיות נציבה או לככב כמו מלכה?

אם גם את התחפשת בילדותך למלכה (מלכת הכוכבים/ הלבבות/ הלילה/ השמש וכל יתר התבלינים), אז הפרשה היא בדיוק ההזדמנות עבורך להסיר תחפושת מהעבר ולהפוך למלכה אמיתית.

מלכה כזו, שנעמדת בבוקר מול המראה ושואלת: "מראה, מראה שעל הקיר מי הכי יפה בעיר?"

ובשקט מהפנט, תשיב הפרשה: "תתבונני בעצמך ומשם תקבלי את כל התשובות".

ואם את סוף סוף מצליחה להביט דרכך ולחייך לעצמך חיוך גדול, עד שהקמטים מסביב לעיניים יתחילו לבלוט, אז את בוודאי תוכלי לשמוע את שרה אמנו, שבזקנתה חברה מחדש לצעירותה, נותנת לך "טיפ יופי" עצום ומבקשת ממך לראות את עצמך באמונה, להאמין שהכל יכול לקרות ולצחוק כל הדרך אל האופטימיסט...

שרה שרה שיר שמח

כאשר שרה מקבלת את הבשורה המרעישה- צפוי להיוולד לך בן היא צוחקת בתוכה, צחוק מובלע, וסמוי. גם אברהם אבינו צחק כאשר שמע את הבשורה ובכל זאת, רק שרה נשאלת על פשר צחוקה: "למה זה צחקה שרה?"

אותו צחוק, אך משתי נקודות מבט שונות- מביאות גם לתוצאות אחרות.

כך בעוד אברהם צוחק צחוק גלוי, פורץ ומשוחרר ומסביר לעצמו את צחוקו, נותן פשר לרגש,

שרה צוחקת בקרבה, צחוק שקט, מאופק וללא מילים.

שרה מציינת כי איננה צחקה, ולא מתוך הכחשה אלא משום שהצחוק היה כל כך שקט שאפילו היא לא הייתה מודעת אליו.

והבורא יתברך חוזר ומציין: "צחקת".

את תשובתו זו של הבורא ניתן לראות מנקודות מבט שונות- מנקודת מבט הגרית המתגוננת ומלאת הרחמים העצמיים, מנקודת מבט של נציבת המלח אשר מסתכלת לאחור ועורכת חשבונות עם עצמה ואפשר גם לראות זאת מנקודת מבט מעשית, תבונית, של אברהם. כזו שאומרת:

"זה בסדר שצחקת, הגבת בכנות שרק אישה שממתינה כל כך הרבה זמן לגאולה שלה יכולה להגיב, אבל הגבת בצורה מאופקת ומכונסת. תצחקי בקול נעים ומדבק- צאי מהאוהל הפנימי שבנית ותתבונני אל מדבר הרגשות שלך:

קמט אל קמט

חיוך אל חיוך

מבט אל מבט

תצחקי בצחוק טבעי, צחוק שהוא מעל כל חוק, וברגע אחד תהפכי גם את לשרה, שרת הגאולה ששרה עכשיו שיר שמח שחיברה בעצמה לעצמה.