עכשיו כשאני כבר כמעט בת 73 אני מגלה דרך עיני תלמידי לשעבר שאיני עלמה קלת רגליים!

לפני כמעט 50 שנה הייתי מורה לטבע בכיתות ז'-ח' בקבוצת יבנה ביליתי עם תלמידי שעות רבות מחוץ לכיתה. בחצר הקיבוץ רבת הצמחייה בשדות ובכרמי הזית המקיפים בברכות הביוב של המשק ושל העיר הסמוכה אשדוד בגדות נחל לכיש ובשפת הים. תלמידי למדו בחשק רב לזהות ולהכיר את החי והצומח של הסביבה והיה כיף! במיוחד שבה את לבי ילד גבוה וצנום בעל חיוך נצחי ועיניים בורקות שנצצו להן מבעד למשקפי הראייה והבחינו בכל חרק ותנועת ציפור בכל משב רוח ובכל נבט נובט שמו היה עוזי זוננפלד. לאחר שנתיים עזבתי את המקום וחיי נשאו אותי למקומות חדשים ולעשיות שונות. גם חייו של עוזי נישאו למקומותם הוא למד רבנות וצמח להיות הרב עוזי זוננפלד. לא פגשתיו ולא התראינו לאורך כל השנים הרבות שחלפו מאז שהיה התלמיד שלי בקבוצת יבנה. לפני ימים אחדים השתתפתי בשמחת חתונה של בת ידידים קרובים והנה נשמע קולו של עורך החופה שהכריז שהרב עוזי ביננפלד מתכבד בברכה השביעית מתוך שבע ברכות החופה. ואכן על הבמה הנישאת עלה הרב עוזי ביננפלד ובירך בקול ערב את הברכה. כשירד מהבמה חלף לידי במרחק מה ונופפתי לו לשלום במרץ רב כאילו אני מלכת אנגליה במרכבתה אך הוא לא שעה לנפנופי המלכותיים והמשיך בדרכו עד שהתעכב לשיחה עם ידיד לא רחוק ממקומי. המשכתי לנופף במרץ אך ללא הועיל. כשהסתיימה החופה פילסתי דרך והתקרבתי אליו וברכתיו לשלום ראיתי שהוא אינו מזהה אותי ואמרתי בהתרגשות : אני מרגלית המורה לטבע גם הוא התרגש מאוד ואמר אבל מרגלית הייתה צעירה ראיתי את אכזבתו על שלפניו עומדת איזו מטרוניתא קשישה, שגווה קצת שח, שערה מלבין, עפעפיה צנוחות פניה קמוטות וצווארה מתדלדל ולא אותה עלמה קלת רגליים שופעת צעירות ששמורה בזיכרונו. ואני גם אני בלבי חשתי צער על שלפני ניצב גבר במיטב שנותיו עב מותניים והתגעגעתי לאותו ילד גבוה וצנום שהיה מוכן ללכת בעקבותיי לכל שלולית מים או ברכת ביוב כדי למצוא קינון של שקשק שצווח ממרומים לבל נהין לקרב לצאצאיו. אבל לא אמרתי דבר וגם לא הצעתי לו שנעזוב את שמחת החתונה ונצא משער הבוסתן בו היא התקיימה לתצפית בעופות הליליים שבסביבה אלא רק חייכתי בעגמה וחיפשתי בעיניו את ניצוץ הסקרנות המוכר ומצאתיו: הוא היה שם! וחייכתי שוב בהקלה רבה וגם הוא חייך אלי חזרה את חיוכו המאיר ופניו האירו לי!