סיפור מתח בארבע מערכות

מערכה ראשונה: החשד

אני יושבת מחכה לממוגרפיה. רמת הסטרס שנמדדה לאחרונה - 100%. טוב, אולי 99% כי יש איזו תקוה. אם בפעמיים הקודמות שנבדקתי לא היה כלום אז אולי גם היום? איך יצא לי טוב! בול בחודש המודעות לסרטן השד אני רצה לבדיקת חירום. לא תגידו שזה מיקרי. הכל מלמעלה! אני אומרת לכם, המציאות עולה על כל דמיון. היקום מאותת לי שכך אוכל לשמש אות ומופת לנשים אחרות. אני! תחושת גאווה ממלאת את חזי. כלומר, עד שהיא נתקלת בגבשושית המתוקה שלי, שהביאה אותי עד הלום.

לפני שבוע ראיתי במראה משהו מוזר. איזו בליטה, מרקם שונה, מרגיש כמו שריר, שאפשר למשש בשד ימין. חיכיתי לראות מה יקרה. כי זה מה שעושים, נכון? מחכים שזה יעלם, כמו כל הצרות בחיים. אולי הן יעלמו לבד. או! אז זהו, שזה לא עבד. הגבשושית נשארה.

מערכה שניה: הדוקטור

טוב, אז נבדוק נכון? התור השנתי לכירורג השד שלי הוא בדצמבר. אני אחראית והולכת להבדק מדי שנה, אבל לא רציתי לחכות עד אז ובקשתי מרופא המשפחה המעולה שלי (המלצות יימסרו בפרטי) הפניה דחופה. הקפצתי אותה למרפאה ככה סתם, על הדרך לעבודה, והופ- הכניסו אותי לרופא. האיש ממשש, ממשש, תשכבי שוב , תשבי שוב. המסקנה- וואלה יש גוש. אבל מוזר. לא מרגיש לו ממאיר אבל כמו שאמר הרופא "לא משהו שאני מכיר". נו! בדיוק מה שרציתי לשמוע! שאני מיוחדת! אמנם היתי מעדיפה להיות מיוחדת בשל יופיי, אופיי הקסום, הרגליי הנאים וכד' אבל בצוק העיתים...אני מוכנה לרדת בסטנדרטים. בסדר, אז שיהיה גוש מיוחד.

ארבעה סנטימטר! איך הוא צמח שם בכיף שלו ולא שמתי לב? אולי זה מה שקורה עם שדיים שופעים, אין לדעת מה מסתתר שם, בפנים? "אל תילחצי", אמר לי הרופא." זה בטח שומדבר" ובאותה נשימה מצלצל לביה"ח ומסביר למנהלת המחלקה שיש פה משהו שהוא לא ראה עדיין ושהוא רוצה תור בהקדם. מיד קבעו לי למחרת. ושוב- אל תילחצי" אמר הרופא. "ואגב, אני אהיה שם מחר. ואם נצטרך נעשה במקום ביופסיה אז תהיי מוכנה". איזה גבר. איזה חמוד. איך ידע איך להרגיע אותי. ביופסיה! מילת הקסם שמשכיחה כל צרה ומרגיעה כל אשה. מי לא תרצה ביופסיה?

שמחה ועליצה יצאתי לעמל יומי. נוט! מה זה השיבוש הזה? צלצלתי לבעל לספר לו איזה קטעים פה וואו וואו. בכיתי קצת, ולעבודה, שם יכולתי ליישם את המוטיב המרכזי בחיי- ההדחקה . אני אומרת לכם, מנסיון של 46 שנים, הדחקה היא הפתרון הטוב ביותר לבעיות. לא מאכזבת! אני אגב ממליצה לשלב אותה עם דחיינות אבל זו כבר שיחה לפוסט אחר.

מערכה שלישית: ענבים בבית החולים

והנה 24 שעות לאחר מכן אני יושבת לי עם הקפה של ארומה ומחכה. נראה לכם שלממוגרפיה?? ממש לא! אני מחכה שיתקנו את המכונה של הממוגרפיה כי היא התקלקלה. בחיי. מי יודע ,אולי ישלחו אותי הביתה לעוד כמה ימי המתנה מגניבים בהם אוכל להריץ תסריטים שליליים (בכל זאת, פולנייה. אל תצפו לצהלולים, קלילות ואופטימיות קוסמית. לא אצלנו). אחרי שעתיים המתנה המכונה עוד מקולקלת. אני שומעת את השם שלי במשרד. זה הרופא מאתמול. הוא בודק שהגעתי ושנתנו לי מספר. זה טוב כשהרופא זוכר אותך? את המקרה המיוחד שלך? כרגע אני לא בטוחה. הדמעות נכנסות לכוננות. עוד שעת המתנה (ממליצה בחום על הספר "ענבי זעם". העביר לי את הזמן מצוין. הוא כל כך מדכא ומרפה ידיים ששלוש שעות ב"מאיר" נראות כמו שופינג עם חברות בקניון).

המכונה מתוקנת. נכנסת לבדיקה הלא כיפית הזו. אבל הי, לפחות אין מחטים. ועכשיו לאולטרסאונד. הרופאה נראית רגועה. היא לא רואה כלום. מחזירה אותי לרופא שממשש הכל שוב. עוד שיחה של הרופא והרופאה כשאני יושבת ומביטה בהם מתווכחים איזו בדיקה עדיפה לגבשושית שלי. טו מייק א לונג סטורי שורט - הוחלט בכל זאת לקחת ביופסיה. בשבוע הבא. למרות שלא ראו שום דבר. רק ליתר בטחון, כי בכל זאת, ארבעה סנטימטר, אין לזלזל. אבל אני די רגועה, למרות ההמתנה שיש אח"כ, למרות המחט. מזכירה לעצמי שילדתי בלידה טבעית ושזה קטן עלי.

בשעה שתיים, חמש שעות אחרי שנכנסתי, יצאתי שוב לאוויר העולם. בחוץ החיים נמשכים ושמש חמימה מאירה. יקום מקביל מתנהל בתוך ומחוץ לבית החולים. חייבת לציין שפגשתי רק אנשים נחמדים- מהמזכירות, דרך הטכנאית והרופאים. יאללה, לחיים האמיתיים. הכביסה מחכה...

מערכה רביעית: תתקיים בשבוע הבא.

עדכונים יימסרו למתעניינים. ובחייאת, אל תשכחו להבדק.