עכשיו רגע לפני שאני בת 73 אני מבינה שהחיים מתקדמים להם הלאה והגעגועים מפנים את מבטנו לאחור.


והשנה שוב לא בניתי לי סוכה ולא אספתי לי ענפי סכך ולא גזרתי פרחי נייר ולא יצרתי שרשרת מעשה סובך רק ראיתי את לובן הסדינים שהציב שכני לקירות סוכתו ונזכרתי עת פעם סוכתי הייתה הומייה וילדי כמו חיילים איש איש נושא את סלו ובו כלים ומאכלי חג במסע מורד הקומות ועתה ילדי גדלו והפכו גם הם להורים וסוכת ילדותם נעזבה ובחצר רק סוכת השכנים ושוב ילדים קטנים יורדים כל אחד עם סלו במורד ארבע הקומות הומה קולם במדרגות ואם שירי לא מחורז כי קצרו המלים מהכיל את עצב חסרון הסוכה ואת צער הימים החולפים אך הצער יגוז לו ילך תפנה מקומה התוגה עת לאור הלבנה המלאה שכני יחגגו בסוכה וצחוק ילדים עולז ישמע ושירת חג תתרונן ברינה ואני להמשך דרכי אפנה מחויכת ובקצה העין דמעה כי זו היא דרכו של עולם הסוכה תוסיף תבנה ואנחנו לדור החדש את מקומנו בה נפנה.

מרגלית קוטב

מורה לתורה בדרך אחרת

ולפילוספיה אינדיאנית של בני שבט הסנקה.

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע