ללכת שבי אחריהם - מורים של השראה

שנות ה-70 הנהדרות, הגננת שלי בתלתלים פרועים, מגיעה לגן במיטב שמלות המקסי הפרחוניות של אותה תקופה וכפכפי עץ. אני זוכרת את הגננת בגן עירייה שהייתה בשבילי דמות קסומה.

הייתי מסתכלת עליה בהערצה, איך בשלווה ובנועם ניהלה את הגן. היה לי ברור שכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות גננת. בדיוק כמוה עם השמלות והתלתלים.

גם את המורה שלי לכיתה א אני זוכרת. חיוך ענקי וחמימות נהדרת בפנים ובגוף.

לא זוכרת אם רציתי להיות מורה אז, אבל הרגשתי בטחון. כמה חשוב בטחון שמגיעים לבית הספר בפעם הראשונה.

ככל שגדלים, בצורה מוזרה, הזיכרונות הופכים להיות יותר עמומים והזיכרונות מזדקקים.

אני זוכרת את המורה להיסטוריה שהפכה כל שיעור איתה לסיפור מרתק בהמשכים.

אני זוכרת את המורה לספרות, לא בגלל הלימוד, אלא הנוכחות, העוצמה הנשית, הטיפוח האישי (תאמינו לי שהיא הייתה חריגה בנוף של מורות בבית ספר דתי) .

אני זוכרת את המנהל שלנו שלימד אותנו אזרחות והפליא (למרות היותו מנהל בבית ספר דתי) לתאר בצורה מדויקת ואובייקטיבית את מצב האוכלוסייה הערבית בארץ.

כל המורים האלה שהשאירו בי את חותמם ונתנו לי השראה והיו למעשה השפעה מודעת ולא מודעת על מחשבותיי ורצונותיי.