ללכת שבי אחריהם - מורים של השראה

שנות ה-70 הנהדרות, הגננת שלי בתלתלים פרועים, מגיעה לגן במיטב שמלות המקסי הפרחוניות של אותה תקופה וכפכפי עץ. אני זוכרת את הגננת בגן עירייה שהייתה בשבילי דמות קסומה.

הייתי מסתכלת עליה בהערצה, איך בשלווה ובנועם ניהלה את הגן. היה לי ברור שכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות גננת. בדיוק כמוה עם השמלות והתלתלים.

גם את המורה שלי לכיתה א אני זוכרת. חיוך ענקי וחמימות נהדרת בפנים ובגוף.

לא זוכרת אם רציתי להיות מורה אז, אבל הרגשתי בטחון. כמה חשוב בטחון שמגיעים לבית הספר בפעם הראשונה.

ככל שגדלים, בצורה מוזרה, הזיכרונות הופכים להיות יותר עמומים והזיכרונות מזדקקים.

אני זוכרת את המורה להיסטוריה שהפכה כל שיעור איתה לסיפור מרתק בהמשכים.

אני זוכרת את המורה לספרות, לא בגלל הלימוד, אלא הנוכחות, העוצמה הנשית, הטיפוח האישי (תאמינו לי שהיא הייתה חריגה בנוף של מורות בבית ספר דתי) .

אני זוכרת את המנהל שלנו שלימד אותנו אזרחות והפליא (למרות היותו מנהל בבית ספר דתי) לתאר בצורה מדויקת ואובייקטיבית את מצב האוכלוסייה הערבית בארץ.

כל המורים האלה שהשאירו בי את חותמם ונתנו לי השראה והיו למעשה השפעה מודעת ולא מודעת על מחשבותיי ורצונותיי.

והייתה גם את המורה למתמטיקה, שהחליטה שהיא תלמד אותי לקח והגישה אותי על ציון נכשל בבגרות במתמטיקה בשל חוסר ההשקעה שלי במהלך השנה (אני למדתי בשנה שהחליטו לנסות באופן חד פעמי לעשות הגרלה בין המקצועות לבגרות ולוותר על בחינה אחת. לשמחת כל התלמידים, זה היה מתמטיקה. לשמחתי פחות כי בשל ציון המגן הנכשל לא הייתה לי בגרות מלאה).

כעסתי ואולי גם שנאתי אותה, אבל היום אני מבינה שבזכותה גם עשיתי דרך. החלטתי ללמד את עצמי וניגשתי למבחן והוצאתי 100. הוכחתי לעצמי שאינני תלויה בחסדיו של אף אחד ואם אני באמת רוצה, אני יכולה.

היום, כשאני אימא ל-3 בנות, 2 מהן בבית ספר יסודי, אני רק מקווה שיקבלו מורים/ ות שישאירו את חותמם. מורים/ות שמאמינים בך, שנותנים לך להתאמץ, ושגם כשאתה פחות במיטבך, רואים את הצדדים המעולים שבך ומזכירים לך להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין.

מורים/ות שנותנים לך השראה, שאתה מסתכל עליהם בהערצה. שאתה רוצה להיות כמוהם כשתגדל כי כנראה הם ממש טובים במה שהם עושים.

עד היום,אני שמחה לומר שאני מרגישה שזכינו. הבנות זכו, אנחנו כהורים זכינו במורים ומורות עם אוזן קשבת, עם יכולת העצמה.

זכות גדולה להיות מחנך ולהשפיע על ילדים בגיל הרך ובשלבים הכל כך חשובים בהתפתחות שלהם.

זכות גדולה ועם הזכות מחויבות ואחריות כל כך גדולה שאני לא מקנאה בהם בכלל.

אני רק יכולה לכבד ולהעריך ולקוות שיוציאו את הכי טוב שאפשר מהתלמידים שלהם. שיצליחו לראות את הייחודיות בכל אחד מהם. שייתנו להם להמריא ושבעיקר יאהבו אותם ויאמינו בהם.

השאר כבר עבודה שלנו כהורים ובעיקר שלהם, של הילדים שלנו להאמין בעצמם ולחפש השראה בכל מקום.

*מתוך הסרט ללכת שבי אחריו.

רוצים עוד השראה לקראת החזרה לבית הספר? ממליצה בחום לקרוא את הפוסטים של-

הדס וילף- איך הרסו לי את החזרה לבית הספר

יעל עיני- הראשון בספטמבר יש ממה לפחד

ליאת קמחי- היום הראשון בגן עירייה או איך שלחתי את הבן שלי לגן הלא נכון

ענבר ורדי - חוזרת לבית הספר עם משימות

קרן לביא אברהם - חוזרים ללימודים פעמיים

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square