עכשיו כשאני בת שבעים ושתיים (וחצי) אני מבינה שנפתלות הן דרכי הזיכרון


לפני 68 שנים בדיוק בפרשת פנחס חגג אחי פנחס ז"ל שנפטר לפני שנה את בר המצווה שלו. אני הייתי בת חמש ואני זוכרת את השבת הזו בבהירות רבה. אני זוכרת את ריח עוגות הטורט שאפתה אמי בסיר פלא גדול לאורך כל השבוע המקדים במטבח החשוך שהיה לנו בשותפות עם רומיה ברזילי בעלת הבית שלנו בדירת החדר בה גרנו בשכונת מרמורק ברחובות. אני זוכרת את ה"פיילה" (קערת כביסה גדולה) שצפו בה גושי קרח וביניהם נחו בקבוקי גזוז שנקנו במיוחד. אני זוכרת את ניחוח פרחי הגינה שקטפה אמי מגינתה של רומיה ושניצבו זקופים באגרטל שניצב על השולחן במרכז החדר היחיד שבו התגוררנו כל המשפחה. אני זוכרת את מראה הווילון הצח והשקוף המתנופף ברוח הקיץ הקלה שאמי תפרה לכבוד בר המצווה ואת הפרחים הוורודים והסגולים שרקמה על הבד העדין. אני זוכרת את ההתרגשות שבה התקבלו האורחים ביום שישי אחר הצהריים. אני זוכרת את דודי דוב שהגיע מקיבוץ בארות יצחק שבנגב או אולי כבר משפיה? ואת בת דודתי מרגולה דויד שהגיעה מנהריה והביאה שי לאחי שעון יד אמיתי ממש, שעון יד אמיתי! התאמינו? אני זוכרת את קולה המתרונן בשיר הפופולרי של אותם ימים "לו הייתי כד כד בזרועותייך ואני עומד על משלטי בדד..." של האורחת השלישית כרמלה קליין מגדרה בת גילו של אחי שהגיעה להיות אתנו בשמחה בשבת במקום הוריה חברים של הורי בעלי חנות מכולת שנסגרה רגע לפני שבת. ובשעה זו אין כבר אוטובוס להגיע לרחובות. אני זוכרת את נעימת ההפטרה שאחי שינן לפני כניסת השבת כדי להיות בטוח שהוא זוכר גם את המלים וגם את המנגינה ואת קולו הערב של אבי שמלווה את קריאתו. אני זוכרת את המלים הראשונות של תחילת ההפטרה את הפסוקים מספר מלכים ויד ה' הייתה אל אליהו אני זוכרת את השמלה החדשה הלבנה שאמי תפרה לי לכבוד בר המצווה ואת הפרח שרקמה בקדמת השמלה ואני זוכרת את נעלי הזמש היפות בצבע בז' שקנו לי במיוחד בחנות הנעליים היקרה של באום ולהם שרוכים ארוכים שבקצותם דובדבנים אדומים מעץ מבהיק מציפוי לקה. ואני זוכרת ואת הגרביים שבשוליהם דנטל תחרה וורוד עטור לתפארת. שקנו לי בחנות של מנדלי ליד השוק ואני זוכרת את ההליכה בבוקר לבית הכנסת ואת ההתרגשות של אמי כשאחי עלה לתורה. ואני זוכרת את החברים של הורי שבקרו בבית לאורך היום ואכלו עוגת טורט ושתו גזוז אדום וצהוב. ואני זוכרת שבמוצאי שבת כשכל האורחים הלכו היה לי קשה להיפרד מהיום הנפלא הזה ולא רציתי להוריד את השמלה החדשה הלבנה ולחלוץ את הנעליים עם הדובדבנים האדומים ואת הגרביים עם הדנטל הוורוד ואני זוכרת שאימא הסכימה שאלך לישון לבושה בשמלה ,נעולה בנעליים וגרובה בגרביים ואני זוכרת שנרדמתי ואני לא זוכרת אם כאשר קמתי בבוקר הייתי עדיין לבושה נעולה וגרובה או שאולי אימא או אבא החליפו לי את בגדי החמודות בפיז'מה. את זה אני לא זוכרת. לא זוכרת.

מרגלית קוטב מורה לתורה בדרך אחרת

ולפילוסופיה אינדיאנית של בני שבט הסנקה.

http://www.margalit-kotev.co.il/

נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג
עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע
להורדת ספר המתכונים של סירי לידה

קטגוריות בבלוג