16 שעות בחדר לידה והחיים שלי השתנו לגמרי

עצם העובדה שלקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הבלוג הזה, זה כבר סימן למה שקורה בחיי זה מכבר 7 שבועות. כל כך הרבה הכנות היו לכבודו של הרגע הזה, שלא נדבר על שנים רבות של ציפייה

להגיע למעמד המכובד של הקמת משפחה

ההיריון עבר לו באיטיות והלידה עוד יותר, אבל אף אחד לא מכין אותך למה שיבוא אחר כך: לכאבים הגופניים, לעייפות המצטברת מעתה ועד עולם, לאובדן הפרטיות, לטוטאליות הנדרשת מאימא צעירה ובעיקר, לחוסר הזמן שלך עם עצמך ולקושי שלך להבין את המציאות החדשה

אני נזכרת בקלישאה "זר לא יבין זאת" ומהנהנת ראשי בחיוב כמו רוצה לומר: צדקתם!!! היריון זה נס משמיים וההתעברות היא אלוהות בעיני: בכל חודש שעבר ובו השמנתי בהדרגתיות, נדהמתי מהבריאה שהפכה את הזרע הקטן לתינוק גדול בעזרתה של ביצית מסתורית. הפליא אותי גם השינוי של הגוף והיכולת שלו להכיל בתוכו את העובר הקטן וזה ממש לא מובן מאליו

כשאת בהיריון את מבינה שאין יותר "אותך" אלא "אתכם". כובד משקלה של האחריות שנח על כתפייך בבת אחת לא מאפשר לך לתפקד בדיוק כמו שתפקדת קודם, אלא מכריח אותך לדאוג לעובר שנובט לו בתוכך. בכל רגע נתון יכול לקרות משהו שעלול חלילה לקלקל את הבריאה ואת עומדת דרוכה 9 חודשים, מתהלכת בכבדות ומתרגלת נשימה עמוקה ושאיפה איטית כדי לתת לו קצת חמצן ממך,

משתדלת לא להתכופף יותר מדי ולגמוע מים בכמויות של משפחה שלמה

ואת כבדה. כבדה כל כך שקשה לך לעמוד/לשכב/לשבת, הגוף שלך כואב והריצות התכופות לשירותים משבשות לך את התוכניות והזמנים הן ביום והן בלילה. אבל את רוצה את זה כל כך ואת מוכנה להקרבה הזו

ואז מגיע חודש תשיעי בקול גדול ואת מרגישה שהזמן עצר מלכת ונדמה לך כי החודש הזה נפרס על פני שנה שלמה ואת רק מחכה שייגמר

בנוסף לכך, התחלתי להתכונן ללידה: נעזרתי בדולה ובחצי השני שלי שלקח חלק במפגשי ההכנה ללידה בתקווה שבאמת אפשר להתכונן לרגע הזה ונצליח לעבור אותו בשלום. בשבוע 38, שכבר לא היה לי מים, הגעתי לחדר לידה . 16 שעות שכבתי בחדר גדול עם נוף של הרי קליפורניה מול עיני, מנסה להרגיע את המחשבות האפורות שעלו בי מפעם לפעם כשאמרו לי ש"הלידה לא מתקדמת" וכשהרגשתי כי תמו כוחותיי

היו אלה 16 שעות שבהן הייתי צריכה לנשום עמוק את נשימותיי בתוך מסיכת החמצן שהונחה על פניי מיד בהגיעי. "זה בשביל תינוקך, לא בשבילך" אמרו לי ואני נעתרתי לבקשתם בשמחה מהולה בתשישות כלשהי

היו אלה 16 שעות של תפילה לבורא עולם שיאפשר לי לחוות את הבריאה הזו הכי טוב שאפשר כי הוא היחיד שיכול לעזור ברגע שכזה שכן לך עצמך אין שליטה בכלום. גם כל מה שלמדתי וסיפרו לי

נעלם ברגע אחד של חוסר אונים וציפייה לבאות

. וזו תחושה קשה שמכניסה אותך לפרופורציה בחיים: שום דבר לא באמת חשוב ועל הכל אפשר לוותר או יותר נכון להתפשר, רק לא על זה. לידה זו התממשות הבריאה ואת חלק מיצירה מבורכת שהיא משמעות החיים ולשם כך הגעת עד הלום

וכשאת מבינה את זה את מסוגלת בבת אחד לשבור את כל חומות הנוקשות שבנית בתוכך ברגעים של חולשה וכאב, לעבור את קירות הפחד ולעמוד איתנה מול משימת חייך במלוא כוחך ועוצמתך שנובעים ממך כמו נביעת המעיין

ואת לוחצת, אוי כמה שאת לוחצת ואת מרגישה בתוכך את תינוקך מפלס דרכו החוצה אל העולם, נאבק באברייך הפנימיים ומזיז את עצמות אגנך תוך שהם משתפים עמו פעולה ונפתחים לצדדים, ואז

הוא מגיח אל העולם בקול גדול

וכשזה קורה סוף סוף אחרי שעות ארוכות של כאב שכבר נדמה לך שהוא גר בך, נשמתך יוצאת אל הרך הנולד ואת עוטפת אותו באהבה אדירה. וברגע הזה בדיוק, השתנו להם חיי לנצח נצחים: כבר אין יותר "אני" אלא יש "אנחנו", הרגעים שהיו לך לעצמך נעלמו ביעף ואת כל כולך בהווייתך מתמסרת לאימהות שהגיעה כמו סופה אל חייך

מעכשיו הכל סובב סביבו כמו קובייה שבכל פאותיה יש מספר דומה ואת תקומי ממיטת חולייך ותאפשרי לו לגלות את העולם מקרוב בצורה הכי טובה שאת יכולה כי את אימא שלו לעד

באהבה גדולה, אימא דיקלה :)

נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג
עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע
להורדת ספר המתכונים של סירי לידה

קטגוריות בבלוג