עכשיו כשאני בת 72 (וחצי) אני מבינה מה הדבר החשוב ביותר (לי) בזוגיות בעת הזאת.

וכהרף עין אני נשואה כבר 40 שנה. ואני מסתכלת סביבי ושואלת את עצמי איך זה? איך עשיתי את זה? אני לא מאמינה שהצלחתי לחיות ולחוות את החוויה הזוגית לאחר שהייתי שנים כה רבות עצמאית כי נישאתי רק בגיל 34 ממקום של רווקה מצליחה ובעלת בית שלי. ועכשיו לאחר אין ספור של חוויות משותפות משמחות ומעציבות , מחברות ומפרידות, משעשעות וגורמות לבכי לאחר רגעים טובים ורגעים קשים לאחר רגעי חברות ורגעי עוינות הכל היה שם במסע המשותף של 40 שנה אני אומרת לעצמי עשינו זאת! והיום אנחנו נוגעים בסף הזקנה (נכון, נכון, זקנה זה רק בראש) ואנחנו שם ואנחנו שמים לב לגינונים ולהתנהלויות של זוגות קשישים שמנהלים את חיינו החדשים. התנהלויות של שכחה כמו אמרתי לך לא אמרת לי או באמצע שיחה אנחנו נתקעים כי שנינו לא זוכרים על מי בדיוק דברנו ואיך בכלל קוראים לו. נו...אז איך קוראים לו? השם עומד לי על קצה הלשון משהו עם מ וס לא? או מחפשים משקפיים או טלפון או בגד ולא מבינים איך הוא נעלם ומאשימים אחד את השני בהעלמה ורוטנים רטינות ונוהמים נהמות של רוגז. . ועוד כהנה וכהנה גינוני קשישות מתקדמת. ויחד עם כל זאת עוד משהו נובט אהבה עמוקה שבאה לידי ביטוי בעקבות חוויות החולשה וחוסר השליטה. רצון להיטיב, להקל ולשמח חמלה כה עדינה שמסתננת לחיים בלי שחשים בה והנה היא פה דאגה גלויה לבריאות השני פעולות קטנות שמקלות על יום היום להכין גזר חי כי הוא אוהב לקנות לה בבוקר את כל מה שהיא זקוקה לסדנה שמתקיימת היום לא לשכוח להזכיר לו ללכת לשיננית לא לשכוח להזכיר לה שתבדוק בערב מה רשום לה ביומן למחר כדי שלא תשכח ותצא מהבית כשיש לה טיפול. לעזור לו במחשב בסבלנות להדליק לה בבוקר את הבוילר. לסדר לו את ערמת הניירת של תשבצי ההגיון שגולשת כבר מהשולחן לשאול אותה באיזו שעה להעיר אותך בבוקר? קצת נהיינו אבא ואימא זה לזו וזו לזה. ולמרבה הפלא זה לא מעצבן הפעם. זה מרגיש נעים כי מה לעשות הגיל עושה את שלו ורק הצעירים חושבים שאין זקנה והכול בראש אז להודיעכם בזה מראש זה בראש וברגליים ובצוואר ובגב ובעיניים ובאוזניים ובעוד מקומות שונים ומשונים ובעיקר בעיקר זה בלב שהולך והופך בכל יום ויום לרך יותר רך יותר רך יותר!