והחיטה צומחת שוב


קצת אחרי שהורי השתחררו מן השואה ועלו לישיבה של מעלה, גוייסתי אני.

על פי צו פוקד שאת שיקוליו אינני מבינה נקראתי לשירות סדיר שהומר לקבע ללא תאריך שחרור.

מדי פעם אני מנסה להתיר את החוזה ולצאת לקריירה שניה,

אך המערכת והפוקד בראשה אינם מאפשרים.

חברי שחלקם השתמטו ורובם השתחררו מיד אחרי השירות הסדיר, לועגים לי.

"מה את נשארת תקועה שם?" הם שואלים.

"העולם מתקדם, העולם מתחדש, ואת חיה לך בעבר בתוך מערכת מקובעת. פשטי את המדים, לבשי צבעוני, הריחי את החיים.

בפארקים רחבי הידיים, לצד פסי הרכבת הארוכים כבר בונים דיסקוטקים וקניונים,

והחיטה המדושנת בדשן שאין כמוהו בשום מקום בעולם, מניבה 40 סוגי לחם, ואין עוד רעב.

בואי איתנו."

ואני, שקצת מקנאה בהם, הופכת במחשבותי ונשארת.

עניין של מסורת השירות הזה.

בכל זאת כבר דור שני.

נו ויש גם צ'ופרים, יש דור שלישי. ואחרי שנים ארוכות של תיאוריה, יצאנו לשטח, להביט בעיניים ולהאמין.

לחפש את העץ בשביל ליפול קרוב, למלא את האלבום חסר התמונות בדפים צהובים ולסמוך על הדיוק הנאצי שרשם את כל הפרטים.

נסעתי עם שניים מילדיי. טוב שיש על מי להישען.

ועכשיו,

שוב פולין ושוב קראקוב.

פעם שניה בסך הכל, כי לפולין אני לא נוסעת בשביל לבלות.

נוסעת עם המקהלה לפסטיבל, נפגוש גם מקהלה יהודית, נראה עיירות ציוריות, אוצרות טבע, נהר גדול וגם מחנה אחד שמבטיח שהעבודה משחררת.

עלעלתי בין דפי רשמיי מהפעם הקודמת, ואני משתפת אתכן.

זהו ראשיתו של הבלוג שייכתב תוך כדי.

אוגוסט 2015.

אחרית דבר ואולי ראשית.

נו טוב, אז גם אני הייתי בפולין, ותודה לילדים שיזמו ובאו איתי, בשבילי, ולהורי שליוו אותי ברוחם.

כן, גם באושוויץ ובבירקנאו, בארכיון, הייתי, והסימנים היחידים למשפחה שלי הם השחור בכבשנים, ליד השלט שאסור לצלם, והריח הנוראי בדרגשים.

אני לא נסעתי לפולין לטיול, גם לא לגרמניה.

לא נסעתי לסלוח או לשכוח כי לא לי הרשות או הסמכות לכך.

נסעתי למצוא את המצע עליו גדלו שני האנשים שריפדו את העריסה עליה נולדתי אני.

ולאורך כל הדרך היתה לי תחושה של פיספוס, צער גדול על המעט שאני יודעת עליהם.

כי אני כמו רבים מחברי באנו לעולם בשביל להצדיק את קיומם של האנשים האלה, שלמרות שלחמו על חייהם ועלו ארצה והיו בין בוניה ומחזקי יסודותיה, התביישתי בהם ואטמתי את אוזני לסיפורם, שלא התאים לאופיי הצברי המרדני.

חטאתי בכך שלא כיבדתי את מלחמת הקיום שלהם לפני בתוך ואחרי ועל כך אני משלמת בתחושה אין סופית של געגועים ורצון למצוא ולהחזיק בשורשים על מנת לחזק את הצמרת ולהיות הפרי הנופל קרוב.

מצאתי עצמי מטיילת ואפילו נהניתי מהיופי שיש לפולין להציע לצד היסטוריה נוראית, מסורת ארוכה של שנאה ומראות כואבים.

לא מגיע להם היופי הזה.

הנה, גם אני הייתי שם, וראיתי הכל ממרחק, ולא מצאתי שורשים, ולא חזרתי עם סכין בין השיניים או יותר ציונית או נוער גבעות.

חזרתי עם צורך אדיר למשפחה מלוכדת ולשלום.

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות