פיסת ישראליות בתוכי

כבר שלושה וחצי חודשים ביבשת הגדולה והחיים ממשיכים כאילו מעצמם. ההתאקלמות מחייכת אליי ורגעי השלווה מאירים בי בטיפת הישראליות שנמצאת מסביב ומענגים אותי ברגעים קטנים של התחברות לעם הסגולה שהמהות הציונית ואדמת הקודש הם מאבני יסודו.

האמת חבריי, זה ממש לא משנה היכן האדם נמצא בגלובוס. משנה התפיסה שלו, הבחירה שלו בהסתכלות על החיים, הפירוש שהוא נותן לרגעי האושר ורגעי הכאב שמופיעים לעיתים בו זמנית בלב ובנשמה. הרי אנחנו כבר יודעים שהכל אפשרי: העולם קטן ואלוהים גדול.

ומה עם הגעגוע? הוא תמיד קיים, שוב בכל מקום: כשאתה שם, אתה מתגעגע למרחבים, לנופים, לארצות רחבות ידיים ולתרבות שיש בה אפשרויות שלא תיארת לעצמך שהן קיימות ועלייך רק לגעת בהן. וכשאתה כאן, אתה מתגעגע לשורשים, למשפחה, לחברויות שיצרת במהלך החיים, לחנויות הקטנות שאהבת לבקר בהן, לשוטטות החופשית ברחובות המוכרים ולריחות הנעימים והמענגים.

בתמונה: תמונת מסגרת של הכותל המערבי, סמלו של העם היהודי, מרהיבה ביופייה, שמונחת כלאחר כבוד על השידה שלנו בחדר השינה.

ובכל זאת לפני רגע הייתי אתכם ועכשיו אני קצת רחוקה והרבה השתנה בי ובטח גם בכם. פה אני מחפשת את הרגעים שבהם אוכל להרגיש קצת בבית

כמו המכולת השכונתית שמוכרים בה את כל המוצרים מארץ הקודש וזה ממלא אותי בהתרגשות בכל פעם מחדש,

כמו האירועים שמזכירים את השייכות לישראל, טקס יום הזיכרון ויום העצמאות שנחגג כאן בצורה מופתית עם אבטחה מאוד כבדה שמזכירה לך שאתה ממש לא בארצך ויש מי שרוצה לפגוע בך, לא משנה היכן תהיה,

כמו הכתבות שאני כותבת בעברית קולחת הנובעות ממני כמו באר שאיננו נגמר לעומת התרגום של כל כתבה לאנגלית שמתקיים אצלי בעצלתיים אבל אני בטוחה שהזמן יטיב איתי בהמשך והלמידה הסיזיפית עוד תיתן את פרותיה.

אז בכל זאת נשארה בי פיסת ישראליות שמבעבעת על אש קטנה ושמחה לכל מפגש אקראי או מתוכנן עם כל מה שמציין אותה.

ומה עם הכאב? קצת יותר נוח כשאת ביחד ולא לבד

(ואינני מתכוונת בדבריי למקום אלא לאדם שעמו אני חולקת את חיי):

עדיין מנסה לעכל את החיים שעברו ולהוריד מעליי שאריות של אבק ההישרדות שהיה מנת חלקי מדי יום,

עדיין כואבות רגליי מהקוצים שנתקעו עמוק בתוכם והצרו את צעדיי,

עדיין הזיכרונות הצורבים מאותם הימים שבהם הפכתי ללעג בפי אלה שהתנשאו מעליי ורמסו את כבודי חרוטים על לוח ליבי,

עדיין לא מסוגלת לפתוח את כל הפצעים שהכאיבו לי בעבר אבל לפחות התגברתי על כמה מהם וזו כבר התקדמות שהיא רק שלי.

אז בין רגעי האושר של החיבור לארץ הקודש כאן בביתי הקט בלוס אנג'לס, צומחות ההזדמנויות החדשות כמו פטריות אחרי הגשם ולי נותר רק לקטוף מהן ולאמץ אותן לחיי עם כל האהבה שיש לי ובעיקר שיש בי.

תמיד ישראלית,

שלכם, דיקלה גולסה - חליווה :)