ילדה כחולת עין.


לקראת יום השואה. לזכרה של הילדה כחולת העיניים הבת של רחל רוטנר קטע מתוך הסיפור הבובה של שיינדלה. מתוך ספר הסיפורים שכתבתי "פומלו ועוד ספורים"

עכשיו בהפסקה בין גשם לגשם לקחתי את הסל ויצאתי מהבית.

בדרך חשבתי מי ימכור היום בחנות? אדון רוטנר שהוא איש מבוגר ורגזן או רחל רוטנר שהיא צעירה, יפה מאוד ומחייכת לכולם?

אימא אומרת "רחל רוטנר היא אישה מלאת חיים. היא ממש גיבורה. איך אפשר...", אומרת אימא, "להישאר כל כך מלא חיים כאשר חוטפים לך את הילד מהידיים וזורקים אותו לאש?"

פעם בשבת בבוקר רחל רוטנר סיפרה לאימא את הסודות שלה.

שתיהן ישבו על המרפסת,

אבא ואדון רוטנר היו בבית הכנסת.

רחל סיפרה לאימא איך איש אחד, רופא גרמני חשוב, כאשר הם הגיעו לאושוויץ ברכבת חטף לה את הילדה מהידיים ואמר לה, לרחל, "ילדה יפה כזאת עם עיניים כחולות כאלה, כזאת בדיוק אני מחפש". ואז נעלם עם הילדה.

רחל עמדה שם במקום הזה שקוראים לו אושוויץ וצרחה ובכתה "הילדה שלי, הילדה שלי, מיין קינד מיין קינד", אבל אף אחד לא שם לב אליה ומאז היא לא ישנה בלילה. היא יודעת שהרופא הזה, הגרמני הזה "יימח שמו וזכרו", שרף לה את הילדה בידיים שלו.

אימא והיא ישבו שתיהן על המרפסת ובכו. גם אני שעשיתי את עצמי כמו תמיד קוראת בספר מהספרייה של גברת נוטוב, גם לי ירדו דמעות והרטיבו את דפי הספר. אחר כך רחל סיפרה לאימא עוד סוד.

היא סיפרה על הבעל שלה, האבא של הילדה, שהיה איש צעיר יפה מאוד וטוב מאוד, היא אהבה אותו והוא אהב אותה. גם לו היו עיניים כחולות, גם אותו הגרמנים "יימח שמם וזכרם" שרפו.

עוד סוד אחד היא סיפרה על אדון רוטנר.

גם לו הייתה אישה אחרת שהגרמנים "יימח שמם וזכרם" שרפו אותה ביחד עם חמשת הילדים שלו. "הם היו כבר ילדים גדולים", היא בכתה. את כולם הגרמנים "יימח שמם וזכרם" שרפו במקום הזה שקראו לו אושוויץ.

ככה אמרה רחל.

היא שוב בכתה ובכתה וגם אימא בכתה. גם אני בכיתי. היא המשיכה לספר שכאשר השתחררו מ"מחנה הריכוז" היא ואדון רוטנר נפגשו בוורשה. לו לא הייתה יותר משפחה כי כולם מתו: אשתו, הילדים שלו, ההורים שלו, האחים שלו והאחיות שלו. אפילו דודים או בני דודים לא נשארו לו. גם לה לא הייתה משפחה. ההורים, האחים והאחיות שלה מתו. נשאר לה רק בן דוד אחד שגר בחולון ב"ארץ-ישראל".

הם, אדון רוטנר ורחל רוטנר, נפגשו והתחתנו.

"נכון", אמרה רחל רוטנר בקול עצוב ושקט, "נכון, הוא מבוגר ואני צעירה. אבל שנינו היינו כל כך אומללים ורצינו רק דבר אחד שיהיה לנו – בית ושקט בחיים. לשנינו יש מספר על היד". היא הפשילה את השרוול עד המרפק והראתה לאימא את המספר. "שנינו מבינים אחד את הלב של השני". היא

ואימא שוב בכו. כשהיא גמרה לבכות היא חייכה את החיוך היפה של גברת רחל רוטנר והלכה הביתה.

כל מי שרואה אותה יום יום ולא שומע את הסודות שלה כמו אימא שלי וכמוני – חושב שהיא אישה

שמחה.

אימא ואני יודעות את האמת שהיא עצובה מאוד כל לילה.

אני שמעתי את כל הסודות של רחל רוטנר כי ישבתי על המדרגה ועשיתי את עצמי קוראת ב"ספר הספרייה", אבל לא קראתי מילה. הקשבתי לסיפורים של רחל רוטנר על ה"לאגר", על "מחנה -הריכוז" ועל הילדה שלה שהיו לה עיניים כחולות כאלה בדיוק שהרופא הרע, הגרמני "יימח שמו וזכרו" חיפש.

רק אני ואימא יודעות למה אדון רוטנר המבוגר התחתן עם רחל רוטנר הצעירה.

מרגלית קוטב

מורה לתורה בדרך אחרת

ולפילוסופיה אינדיינית של בני שבט הסנקה

http://www.margalit-kotev.co.il

נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג
עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע
להורדת ספר המתכונים של סירי לידה

קטגוריות בבלוג