לא "כצאן לטבח" -התרסה


היתה לו לאבא שלי

גבעה קטנה

במקום האצבע

בין האגודל לאמה,

גדם שהביא איתו משם.

והיה בה יופי

באותה הגבעה,

משהו שהתריס

ואמר גבורה,

כי אצבע אחת הקריב

רק אצבע אחת

ולא נתן להם

את כל היד.

יהרה, התנשאות או אולי טפשות? אינני יודעת.

מה דחף אותם ומי שמם, את אותם עסקנים ציוניים, ראש ממשלה, חברי כנסת, פוליטרוק של גבעתי,

סופר מכובד וכל "צבר יפה בלורית ותואר" לתת בהם סימנים מבזים?

"חוק יום הזכרון לשואה ולגבורה תשי"ט" שהיה תיקון ל"יום השואה ומרד הגטאות" הוא החותמת הסותמת את הגולל על כבודם של שורדי השואה.

הוא המבחין והמפלה בין דם יהודי לדם יהודי.

"אל נלך כצאן לטבח" (לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה) אמר אבא קובנר בגטו וילנה, ונתן לגיטימציה לעסקני הארץ לבקר את השורדים ולשאול: "למה לא מרדתם?"

"שארית הפליטה" קרא להם דוד בן גוריון

.

"אבק אדם" קראו להם אדוני הארץ, מלח הארץ, החלוצים, הצברים שראו עצמם עליונים על פני היהודי הגלותי הנחות וניצול השואה במיוחד.

"סבונים"

"פושעים וזונות" – כי מי שלא הלך כצאן לטבח ולא מרד נשאר בחיים רק אם גנב אוכל או נעליים או בגדים מאחיו. והנשים היו זונות של גרמנים.

אפילו ש"י עגנון, לימים וכה פרס נובל, נפל בפח הזה.

בסיפורו "הסימן" כתב: "יפה ישיבת ארץ ישראל מישיבת חוצה לארץ, שארץ ישראל נתנה בנו כח לעמוד על נפשנו, לא כבחוצה לארץ שהלכנו לקראת צר כצאן לטבחה".

ואני הבת של האנשים האלה, ילידת הארץ, צברית, מתביישת בהם.

אלתרמן, שהיה קרן אור בתוך אפלת הטפשות הזאת, כתב בפנקסיו על העוול המחריד שנגרם לקורבנות ולשורדים בשל האדרת המורדים והלוחמים בנאצים על חשבונם. "עוול לאנשים ישרים וחזקים שאינם יכולים ללמד סנגוריה על עצמם ואין איש מבין המורדים החיים שאומר דבר אחד בזכותם"

אבל בתקופה שבה עשו הפרדה בין "שואה" "לגבורה" לא התאימו לי הורים שהלכו כצאן לטבח.

איך אפשר להיות צאצא של "סבון", של מי שלא לחם על נפשו, ואפילו על ילדיו לא הצליח לשמור?

אני רציתי לוחמים יפי בלורית ותואר כראוי לצברית.

ומכיוון שלא דיברו, השלמתי אינפורמציה כילדה מאוד סקרנית בקריאה אובססיבית,

ובניתי להורי ולעצמי סיפור חיים שיתאים לי.

הבושה, רגשי האשמה, הקושי להכיל את גודל האובדן והאבל הבלתי נתפס וגם היחס המשפיל,

סכרו את פיהם.

למעלה מחמישים שנה הם לא נתנו למה שקרה "לפני" להתערב במה שקורה "אחרי".

הם בנו חומה בתוכם ומסביבם. הם כלאו מאחוריה רגשות, זיכרונות, עולם ומלואו.

הם עשו הכל כדי שיוכלו להמשיך לבנות ולהיבנות.

לעיתים, בלילות, כשהפקירו את עמדות השמירה מחמת עייפותם, יכולתי לשמוע מתוך הסיוטים את הקולות שמעבר לחומה.

עם הזמן למדתי כמה עוול גרמתי להם וגם לי.

כי אני כמו רבים מידידיי: