עכשיו בגיל 72 אני מבינה שבגיל 93 כל תשובה לשאלה קצרה היא סיפור ארוך!
בחול המועד נסענו אישי יוסי ואני ברכבת מבית יהושע לקריית חיים לבקר את דודי היחיד שנותר לי בן ה93. הנסיעה ברכבת היא חוויה בפני עצמה נסענו בקרון עם אזרחי המדינה השונים . חיילים ששבו לבסיסם, סטודנטים וסטודנטיות יהודים וערבים ששבו ללימודיהם משפחות חרדיות ברוכות ילדים שטיילו או בקרו קרובים ואנחנו שנינו איש ואישה מבוגרים שנוסעים ברכבת לבקר את הדוד היחיד בן ה93 שנותר לאישה. הלכנו מתחנת הרכבת ברגל לביתו של הדוד נרגשים מאוד זמן רב לא ראינו אותו. דודי כפוף וזקן יותר מאז הפגישה לפני שנים אחדות פתח לנו את הדלת ובקול חזק וצלול ובצחוק מתגלגל כמאז ומתמיד צהל לקראתנו בשמחה ובהתרגשות. לאחר שחיבק ונישק אותנו בחום רב ערך לפנינו שולחן ובו שתי מנות של דגים ממולאים שהוא בישל לכבודנו. שמיעתו כבדה עליו ולכן השיחה התנהלה בדרך אחרת מהמקובל. כאשר שאלנו לשלומו הוא סיפר לנו את קורותיו בגולה בתקופת השואה כאשר חקרנו אודות בריאותו הוא סיפר לנו על קורותיו כלוחם פליט שואה במלחמת הקוממיות בארצנו. כאשר שאלנו על סדר יומו הוא סיפר לנו כיצד הכיר את אשתו אהובתו, דודתי קלרי ז"ל. ורק כאשר יוסי שאל אותו אודות בית הכנסת שבו הוא מתפלל הוא השיב תשובה מדויקת וסיפר שהוא מתפלל בבית הכנסת תפילה במניין פעמיים ביום ומשמש בקודש כבעל קורא בתורה בכל שבת וחג. האזנו לכל סיפוריו ברוב קשב ומול עיני חייתה שוב דמותו של דודי הצעיר, השורד, הלוחם, הרומנטיקן ,האוהב והאהוב על כולנו. הדוד שלמה. הייתי כה גאה בו ובדרך חייו ושמחתי על היזמה שהייתה לנו ליוסי אישי ולי לערוך את מסע חול המועד תשע"ז לבית דודי אחיה הצעיר של אמי בן ה-93. שירבו ימיו וימינו וימיכם בטוב ובשמחה לאורך שנים רבות.
מרגלית קוטב
מורה לתורה ולדרך האינדיאנית של בני שבט הסנקה
