היציאה האישית שלי מעבדות לחירות: האומץ לשחרר ולהאמין שכל דבר יגיע בדיוק בזמן שלו.

סוף סוף לראשונה בחיי אני חוגגת את פסח כאישה נשואה. כן, השנה התגשם חלומי הגדול וזכיתי למצוא את החצי השני שלי. ולמה אני בוחרת לקרוא לזה "היציאה מעבדות לחירות"?

כי שום דבר לא מגיע בלחץ, אלא רק מתוך השלמה ושחרור של כל הפחדים שמונעים ממך לקוות ולהאמין.

ואז כששחררתי והגיע הזמן הנכון הוא הגיע מוכן לקראתי, לפתח ביתי, לארץ מולדתי ויכולתי לשמוע בת קול בתוכי שאומרת לי ברכות ענוגה: "הגיע הזמן שלך, הנה הוא, הנסיך על הסוס הלבן במלוא הדרו ועוצמתו, שבא אלייך כדי להישאר לעולמים".

גם הוא כמוני, נשמה אבודה שחיפשה את אשר תאהב נפשה לעולמים. גם הוא ידע בתוך תוכו שזה יקרה לו ברגע המתאים ביותר וכשהוא יהיה מוכן לכך. גם הוא חיפש את מי שתתאים לו ביותר לחייו, זו שתשלים אותו ואיתה הוא יקים בית ומשפחה. וזה קרה לו באחת מנסיעותיו הרבות בעולם הגדול, דווקא בארץ הקודש הוא מצא אותי.

"עַתָּה, עִם-לְבָבִי, לִכְרוֹת בְּרִית" (דברי הימים ב', כ'ט).

מאז הכל השתנה. זרמנו יחד כמו נהר לעבר העתיד שבחרנו לנו יחד. רק הוא ואני. הבדידות פינתה את מקומה לשותפות, ההחלטות הגיעו במקביל והדרך לחופה "כדת משה בישראל" נסללה כאילו מעצמה. כל הפחדים התכנסו יחד לשק אחד של אושר ענק ונבלעו בתוכו כמו במאורה ענקית חשוכה שלא ניתן למדוד את עומקה.

הרגשות התעצמו עם הזמן שחלף וההבנה הייתה מנת חלקינו לאורך כל הדרך. מתקשרים בשתי שפות, טסים בכל העולם, אני אחריו והוא אחריי, רוקמים יחד סיפור משותף ומתענגים על השמחה שהגיחה ככה פתאום בשנות ה-40 לחיינו.

כן, אנחנו לא צעירים ובכל זאת רק עכשיו מתחילים מהתחלה. מרבית חברנו כבר מצאו את מקומם והם באמצעם של חיים פעילים בבניית קריירה וגידול ילדים תובעני ונדמה כי מלחמת התשה עומדת בפתח ביתם. ואילו חברים אחרים שלנו כבר בעיצומו של פרק ב' למוד תובנות של פרק א' והמון תהיות של עתיד משותף עם מישהו שנדמה להם כי עכשיו הוא המתאים ביותר. אז אנחנו בפרק א' יודעים כבר יותר ממשהו על החיים הללו ועל הבחירות שלנו, איש איש וענייניו. חלום "ההורים הצעירים" נגוז מעינינו ומפנה את מקומו להקמת בית ומשפחה יציבים וחמים לילד שבדרך ולזוגיות המתהווה לנו בכל רגע מחדש.

ואיך כל זה הגיע בכלל? הכי מדויק שיש ברגע שבו הסכמתי לשחרר: לא עוד מסעות לקברי צדיקים, לא עוד הקפות בעמוקה ולא עוד קריאה נואשת בפרקי תהילים ל"מציאת זיווג". שחררתי הכל, הרמתי עיניי לבורא עולם ושמתי בו את מבטחי. לא עוד עבד לרדיפה אחרי "החתן", לא עוד עבד "למה יגידו עליי?" ולא מקשיבה לכל מי שפוגע בי כאשר הוא מנתח את "הפגם באישיותי" שלא מאפשר לי להתמסד.

אז בפסח הזה אני רוצה להודות לבורא עולם שסידר את הכל שם למעלה,

להודות על השחרור והאמונה הגדולה,

להודות על הרגע הזה והרגע שאחרי שבהם אני כבר לא לבד בחיים,

להודות על האומץ ללכת אחריו ולזכות בחיים חדשים ביבשת הגדולה ולהרגיש הכי משוחררת בחיי כשאני איתו, כי זו החירות האמיתית שלי.

ומהי החירות שלכם? שתפו אותי כאן בתגובותיכם :)

חג פסח שמח לכולכם

דיקלה גולסה – חליווה