בת חורין

בעוד יומיים שוב נשב לשולחן הסדר. עברה שנה מאז שכתבתי על היותי בת חורין ואני מתבוננת על עצמי. מה יצרה אצלי חווית החופש המחודשת.

אני מרגישה שעשיתי קפיצת זמן שכיווצתי את הזמן האבוד. העשייה המקצועית שלי כבר לא נחבאת אל הכלים היא נושאת עימה את הלימוד היומיומי של העשור שחלף במטרה לאפשר לאחרים את הבריאות הרגשית והעסקית מבלי הצורך לעבור בעצמם דרך אותה סערה אותו משבר.

אני מפוייסת עם עצמי ועם המסע שלי והפיוס הזה מאפשר לי להתבונן החוצה וליצור רשת של תמיכה עבור אחרים שהולכים במסעות משל עצמם.

והדבר האחרון נפתח לי שוב הלב כדי להכניס אליו שותף. זה אולי היה המחיר האישי הכואב ביותר של העשור האחרון. לא הרגשתי שאני ראויה ולא הרגשתי שיש לי את היכולות להכניס מישהו אל ליבי שהיה עסוק כולו בהישרדות. והיום ערב חג החירות 2018 אני מרגישה את הלב שלי נפתח.

מרגישה שהגיע הזמן ואני מוכנה ליצור פרק זוגי נוסף, מתוך תחושת חופש אמיתית. בת חורין.

בת חורין 2018

הפוסט המקורי שנכתב ב 8 באפריל 2017 :

בעוד יומיים נשב מסובין לשולחן הסדר ונדבר ונספר את יציאת מצריים, את המסע מעבדות לחירות.

זו הזדמנות מצוינת עבורי לשתף אתכן כאן בסיפור "יציאת מצרים" שלי. המסע שלי לחירות.

המסע שלי מתחיל באופן סימבולי ב 4.7.2005. יום העצמאות האמריקאי היה גם היום בו קיבלתי גט. באותו היום וגם אחר כך אמרתי בחיוך שאני והאומה הגדולה קיבלנו את חירותינו באותו יום, אבל יעברו עוד יותר מעשר שנים עד שאוכל ליהנות באופן מלא מהחירות הזו

בת חורין

הגירושין שלנו היו ידידותיים, עד כמה שניתן בתהליך כזה. היה ברור לנו שעל אף שאנחנו מפסיקים להיות איש ואשה אחד של השני, אנחנו ממשיכים להיות משפחה. ההסכם שלנו כלל בתוכו פרק ערכי על איך תראה ההורות שלנו ביום שאחרי, (וממרחק הזמן של למעלה מעשור, אני יכולה לומר שגם עמדנו ברוב מה שכתוב בו). וכמו בהרבה הסכמים אחרים היו בו פרק פרקטי של הסדרים שהביאו את הערכי לידי מימוש ופרק כלכלי שעליו אני רוצה להתעכב . בחיינו המשותפים לא צברנו נכסים ולקראת הפירוד התברר לי שאת המינוס שטפח בחשבון הבנק שלו נדרשת גם אני לחלוק. את היום הזה שהיינו בבנק אני לא שוכחת שנים. הבנק "החבר" הציע בנדיבות רבה לתת הלוואה שתכסה את המינוס בתנאי שגם אני אהיה ערבה עליה. הבטן שלי התהפכה . הקול בפנים אמר שזה לא הגיוני. אנחנו עוד רגע מתגרשים, חייב להיות פתרון אחר שלא ישעבד אותי. חייב להיות פתרון שלא יעמיד בסיכון את העסק הצעיר שפתחתי רק חודשיים קודם מתוך מחשבה על העתיד שאני יוצאת אליו. ניסיתי לומר לו אבל לא צלחתי. אמר שאם לא אחתום כל ההבנות היפות שיצרנו בתהליך עד כה יתבטלו. המחשבה על אלטרנטיבה שכוללת בתוכה מאבק גירושין מכוער לא היתה מבחינתי אופציה (תקופת הגירושין של הוריי היתה זכרון צורב מדי). אז בתוכי צעקתי "לא" והיד חתמה. ולחתימה הזו היו תוצאות שלא יכולתי לדמיין. פחות משנה אחרי הגירושים העסק שלו קרס ולפתחי התגלגלו חובות של למעלה מחצי מליון ש"ח.

אז בהתחלה טמנתי את הראש בחול לא רציתי להאמין שהמציאות הזו אכן קוראת לי.

ברמה הרגשית חוויתי בושה גדולה. רציתי להיעלם. לא רציתי שידעו. התביישתי לבקש עזרה.

אבל המציאות דפקה לי בדלת וחייבה אותי להתבונן לה בעיניים. 600 אלף ש"ח של חובות לא עמדו להתפוגג להם לאויר הדק. אזרתי אומץ ונכנסתי לתהליך היחיד במדינת ישראל שנותן הגנה לחייב - נכנסתי להליך של כינוס נכסים. מה המשמעות של זה ? המשמעות היא ששומטים לך את השטיח מתחת למשהו שהוא מאד בסיסי בחיים שלנו. למעשה אומרים לך שכסף דרכו אנחנו מודדים את ערכנו בעולם כבר לא במגרש המשחקים שלך. אמנם אישרו לי להישאר עצמאית אבל,את לא יכולה לנהל חשבון בנק רגיל, את גם לא יכולה להרוויח את מה שאת מאמינה שאת שווה. החוקר שפגש אותי במשרד המשפטים תחם את הסכום שהוא מאפשר לי להרוויח ב 3000 ש"ח, (סכום שרק אחרי כשנתיים נאמר לי שהיה גחמה אישית שלו) אבל האמונה ש"אסור לי להרוויח כסף" השתרשה, את צריכה לדווח על כל הכנסה והוצאה שיש לך ואסור לך לצאת מהארץ.

אז אם כסף לא במשחק מה כן?

בת חורין

לפני שאשתף אתכן מה גיליתי במסע שלי, אני רוצה לשתף אתכן בנקודת המוצא שלי. ונקודת המוצא שלי היתה אחריות אישית. הדבר הכי קל היה להאשים את הצד השני. להאמין בעצמי ולספר לעולם שהכל בגללו. אבל הקול הפנימי שלי ידע שזו לא האמת לגמרי. היד שלי שחתמה על אותה הלוואה חתמה בידיעה שאין דרך אחרת. ומתוך נקודת המוצא הזו של אחריות אישית גיליתי גם את הנחישות שלי.הבנתי שאני הולכת להשתמש בארגז הכלים האישי שלי לצלוח את המסע הזה.

אז מה אני עושה כשכסף לא במשחק? משתמשת בידע שלי, בכשרון שלי ובאופטימיות שלי

כדי לחיות חיים של משמעות. הבנתי שיש מטרה למסע הזה, לשיעור הזה בגודל של צונמי.

בהתחלה, כשעוד חשבתי שזה ייגמר יחסית מהר (תוך שנתיים שלוש מקסימום), פגשתי אשה מקסימה ומיוחדת וביחד עבדנו על סטארט-אפ שנועד לאפשר לנשים מתחם אינטרטנטי להביע את עצמן, ללמוד אחת מהשניה ולקנות בצורה בטוחה (והרי לוקח זמן עד שמצליחים לגבש רעיון שיעבוד ולגייס לו כסף) אחרי שהתנפצנו על בועת 2008 והבנו שלא נצליח לגייס כסף למיזם נפרדנו, ואז גם הבנתי שזה מסע ארוך ושאני חייבת לשנות את הדרך שבה אני פועלת , שהבושה שעדיין חוויתי תתפוגג רק עם עשיה של דברים יותר פשוטים שיתמכו בי כמפרנסת יחידה עם שני ילדים קטנים.

אז הלכתי לעבוד כמוכרת בחנות בגדים וקיבלתי מתנה.

היום יום שלי התמלא בצבעים ובנשים, בשיחות פשוטות ועמוקות, ומשהו בתוכי התמלא בשמחה שכבר שכחה שהיא יכולה להיות נוכחת. ויום אחד נכנסה אשה אחת שהפכה את חיי. מיכל מעין דון נכנסה לחנות והתחילה לדבר על ריפוי נשי ועל מעגלים. הרגשתי שזה מהדהד לתוכי שאנחנו אמורות לעשות משהו ביחד. היא אמרה משהו על זה שהיא פותחת קורס למנחות מעגלי נשים. הרגשתי את הכמיהה אבל ידיעתי שאני לא יכולה כי אין לי לזה תקציב. כמה שבועות אחרי מיכל התקשרה והציעה שאבוא רק לערב אחד של הכרות. בדרכי לשם חשבתי מה יש לי להציע שהיא אולי תרצה שיאפשר לי ללמוד איתה? השאלה נשארה באויר וכמה שעות אחרי זה כשישבתי עם מיכל במעגל הגיע התשובה אני אתמוך שיווקית בעסק שלה ובתמורה אלמד הנחיית מעגלי נשים.

הלימודים פתחו עבורי נתיב חדש של עשיה עבור אחרים עבור ריפוי נשי. הנחתי בפסטיבלים, בקהילה ובכל מקום שרק רצו ללא תמורה כספית אבל עם תמורה גדולה של ערך ומשמעות.