דלתות מסתובבות בחיי
אני מאוד אוהבת את הסרט "דלתות מסתובבות" כשכל דלת בעצם מאפשרת חיים אחרים לגמרי, אז באיזו דלת להיכנס? האם אני יכולה לבחור בכלל או שהגורל מכוון אותי ללכת בדרך שנועדתי ללכת בה? אשרי המאמין.
אבל בחרתי בסופו של דבר, כמה אפשר לשבת על הגדר רגל פה, רגל שם ולהשקיף על שני העולמות מלמעלה בלי לנקוט עמדה, בלי להיות חלק, בלי להתחייב עם כל המשתמע מכך? וזה לא היה קל אבל בהחלט שווה, למרות שרק מדי פעם, בתוך תוכי פנימה, עמוק במצולות הנשמה, נמצא הספק הקטן הזה כל כך שלעיתים צץ לו בהפתעה ברגעים שהכי קשה לנו, עולה מן המצולות ומטיח בנו האשמות, קורע אותנו לגזרים של כאב ומותיר אותנו מדממים ברחוב. אבל זה, חבריי, מחיר הבחירה בחיים.
והבחירה קשה מאוד, כמו בסרט, בכל דלת מסתתרים חיים אחרים לגמרי: בעולם אחד את רווקה, מתהוללת, מפתחת קריירה משגשגת, שולטת ביד רמה על כל המתרחש סביבך, מתמסרת כולך לקהל מעריצייך, בונה בית שבו הריח שלך משכר, העציצים צומחים בגוון ירוק חושני וההרגשה מופלאה לך ולכל מי שמתבונן בך מהצד. את חזקה ואף אחד לא יכול עלייך וכמה שינסו לשבור, את מתגברת בקלות. את בארץ הקודש, בעיר שבה נולדת ונטעת שורשים מכירה כל שביל וכל פינה, מסתובבת ברחוב בגאווה ובביטחון, עובדת במקום בטוח וחשבון הבנק לא מגלה סימני חולשה או מאבקי כוח. אבל רק דבר אחד משמעותי קצת מעכיר על החגיגיות ושמחת החיים והוא הבדידות שכן אף אחד לא נמצא שם מלבדך, וגם הקשרים הרומנטיים שאת קושרת לא מחזיקים מעמד לאורך השנים.
בדלת השנייה, עולם אחר לגמרי, את נשואה, רחוק מהשורשים, ביבשת אחרת ובקצה השני של העולם, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות נפרש לפנייך כמו ספינה שפורשת את מפרשיה בלב ים סוער ומאפשרת מסע רגוע לכולם. הכל פתוח כמו דף חלק נקי שעליו את מוזמנת, כלאחר כבוד, לברוא את מציאות חייך החדשים. והכי חשוב הוא שכאן את לא לבד, את עם החצי השני שלך שמאפשר לכל הטוב הזה לקרות כמו אומר לך: "עשי בו כרצונך". אבל, עדיין, את חוששת מהריחוק, מכל החדש שנגלה אלייך ואינך יודעת בדיוק על איזה כפתור ללחוץ כדי להשתלב, הכל כאן כל כך גדול ולא מוכר, שונה, עם קצב משלו, העבודה עדיין בחיתוליה ואת צריכה להשתמש שוב במיומנויות שכבר שכחת: לשווק ולמכור. את מציגה את עצמך מחדש בראיון וחושבת..."כמה זמן לא הייתי בריאיון ..." את בוחרת את הבגדים הכי יפים שמאפיינים את זהות האנשים במקום, כותבת ברעד את מילותייך ומשננת באדיקות את השפה הזרה ואפילו מאמצת מבטא מעניין.
והכל קורה ברגע אחד. וזו המציאות שלך עכשיו. את לא השחקנית בסרט שבסוף היום פושטת את בגדיה וחוזרת לעולמה, כמו משילה מעליה את העור שנאלצה לכסות על עצמה כדי לשחק את המשחק על הבמה והנוף שנבנו במיוחד בשבילה.
ועוד משהו, אצלך הסרט לא נגמר...בעצם, הוא רק התחיל, אז אין לך זמן לחשוב "מה היה קורה אילו?", את גם לא יכולה באמת לקפוץ מסצנה אחת לשנייה ואף אחד לא עומד שם וחותך את הרגע בדיוק בשיא המתח ומשאיר לצופה עוד רגע של תהייה ומחשבה על הגיבורה שמשחקת עכשיו את תפקיד חייה במשחק החיים.
האם קרה לכם שנאלצתם לבחור בין שני עולמות שונים כל כך במציאות חייכם?
האם חשבתם פעם "מה היה קורה אילו הייתם עושים כך ולא אחרת?"
תפקיד חיינו...נקודה למחשבה.
אשמח לשמוע מכם :)
שלכם, דיקלה גולסה - חליווה
לוס אנג'לס, קליפורניה.
