עכשיו בגיל 72 אני יודעת מה באמת משמח אותי בפורים.
הנה היא רות חברתי היפה!
אז ישבנו לנו היום בסעודת פורים
חבורה קטנה של אנשים מכל הגילים. אנשים שנקבצו ובאו להם כל אחד ואחת וסיפור חייו עימדו. ואכלנו אוכל משובח כיד המלך ושתינו יין ערב ומשמח לב ונהנינו לנו מישיבת אחר צהריים נינוחה ולגמנו לגימות קטנות של קפה חריף בתום הסעודה. וכרסמנו לנו אוזני המן כי ככה נהוג ופרחי הגרניום פרחו להם באדנית החלון בצבעי אדום לוהט וורוד ענוג וצרור פרחים רענן בצבע כתום שהביאה לי שי פורים אחת האורחות ניצב לו על הקמטר זקוף ירק גבעוליו כאילו היה כאן מאז ומעולם.
ורות חברתי היפה מאור פניה האיר את לבי
והיא חייכה אלי חיוך תינוקות
ענוג רב שנים יודע ומבין סתרי לב
ועיניה הטובות הרוו את נפשי
באגלי טל מחיי נפש מפוגגי מדווה
והסביב טבל בשקט הגדול שבין שתי פעימות לבבנו. ולא נזקקנו לדבר כלשהו מלבד מה שהיה לנו היום אחר הצהריים עת ישבנו לנו ופטפטנו לנו עם חברינו וחברותינו משכבר הימים. ולא רצינו מסכות כדי לכסות את כאב חיינו ולא עטינו תחפושות כדי להיות מי שאנחנו לא דווקא היום היינו גלויים לעצמנו ולאחרים מתמיד כאילו אין זולתנו.
מרגלית קוטב מורה
לתורה בדרך אחרת
ולפילוסופיה אינדיאנית
של בני שבט הסנקה.
