עכשיו בגיל 72 אני תוהה אם גם אני מבינה עניין ויודעת לחסל חסה עד סופה המר.

אמש בברכה בסאונה רק אני ועוד שני גברים צעירים. הם שקועים בשיחה עמוקה. אני בלתי נראית אך כולי אוזן אחת ענקית. "אז תשמע" אומר האחד "לקחתי אותה לבית קפה כזה אתה יודע כמו מסעדה ושאלתי אותה מה את רוצה? והיא אמרה סלט ירקות. בקשתי גם אני אחד כזה. תשמע אותי עכשיו, בא המלצר הביא שתי קערות, לא לא קערות, שם על השולחן שתי אמבטיות עם סלט ירקות? תשכח מזה! פה ושם הציצה חתיכת עגבנייה מסכנה ולמעלה שלושה ריבועים, אולי של גבינה מלוחה לקישוט כמו שאומרים ל"תפארת המליצה" והכול מלא חסה ירוקה, ירוק לך מול העיניים. אכלה את החסה אכלתי גם אני מה לעשות זה מה יש? לא? אנחנו לועסים לועסים לועסים כמו שני שפנים רעבים והחסה נתקעת לי בין השיניים וגם לה חתיכה קטנה בצד השן. אני מסתכל אליה, מחייך ושואל: 'למה כל כך הרבה חסה אלה שמים?' והיא צוחקת אומרת לי: 'חבל"ז, חסה מנפחת את הסלט שיראה שיש הרבה סלט בקערה הגדולה שהם נותנים.' 'באמבטיה, את מתכוונת,' אני אומר לה 'תקרא לזה איך שתקרא לזה' היא עונה לי. 'העיקר מצידם שהקערה מלאה. שנדע על מה שילמנו תבין וטקילין כמו שאומרים.' . גמרנו לאכול קמנו ללכת אני מרגיש שהבטן שלי נפוחה מהחסה לא רק את האמבטיה הם מנפחים גם את הבטן. ואני מרגיש שהבטן נפוחה אבל ריקה. ואני רעב מוות. ממש מוות" "מה עשית?" שואל הצעיר השני . "מה עשיתי אתה שואל? מה שצריך לעשות בזמן כזה אמרתי לה בואי ניגש נאכל פיתה כדי שהבטן הנפוחה תרגע ותתמלא מהקרקור של התרנגולת של השווארמה. אמרה לי 'לא תרנגולת, זה הודו בשווארמה.' 'לא חשוב' אמרתי רק שנשכח מהטראומה כמו שאומרים, של החסה. הלכנו לפאלפל ליד התחנה המרכזית שתי פיתות מלאות בשווארמה חמה עם צלחות חמוצים על יד סדרו לנו את העניין כמו שאומרים, "בלי פסיכולוג." "והבחורה איך הבחורה" שואל הצעיר המקשיב בחשכת הסאונה "יצא מזה משהו חתונה?" "הבחורה בסדר אין טענות מבינה עניין כמו שאומרים. חיסלה את החסה עד הסוף המר. וגם את השווארמה בפיתה ואת כל החמוצים שהיו בצד."