רילוקיישן -לוקח כמה שניות לומר "שלום", אבל "להתראות" לוקח לעד.

רילוקיישן באמצע החיים, מה זה אומר בעצם? מסתבר שזה אומר הכל ולא אומר כלום באותה נשימה.

מעבר לארץ אחרת, לצד השני של העולם, ליתר דיוק. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ממש כשמה כן היא. גדולה כל כך שהעיניים לא יכולות להכיל את מרחביה, עמוסה בנופים מדהימים ואנשים מכל הסוגים והמינים. יש כאן הכל, רק תיגע.

בתמונה: מרכז העיר לוס אנג'לס, קליפורניה.

אז מה עובר עליי?

בעצם, התהפכו היוצרות: בארץ הקודש הייתי צריכה לסגור הכל טרם העזיבה, כאן אני פותחת מחדש, את דפי החיים, את הארנק, את הריאות לנשום, את הלב, את הבית החדש שלאט לאט מקבל את החמימות שלי ושלו, את התקשורת כדי להכיר, את המילים החדשות, את השפה ואת החיים עצמם.

בכל רגע שעובר אני מזכירה לעצמי שאני במקום חדש ויש לי שוב את האפשרות לברוא לעצמי את המציאות שאותה אני רוצה לחיי. אני מזכירה לעצמי כיצד להציג אותי לאחר שרואה אותי בפעם הראשונה, אני מזכירה לעצמי לבחור את המילים ואת טון הדיבור, לבחור לעצמי את הלבוש ואת האודם הנכון לאותו רגע. קיבלת הזדמנות – תנצלי אותה בצורה הטובה ביותר כמו שרק את יודעת.

ואת מסוגלת. כן, אלוהים לא שם בפנינו מכשולים שאיננו יכולים להתמודד איתם. את זאת אני יודעת היטב מהחיים שהשארתי בארץ הקודש והיו מנת חלקי שנים רבות. זה מה שחישל אותי כל כך ונתן לי את האפשרות לגלות את יכולותיי וכוחותיי הרבים שסייעו לי בדיוק ברגע הנכון, שנייה לפני שהחושך הגדול הסתיר את פניי. כן, זה מה שהכין אותי להתמודד טוב כל כך עם הנסיעה ועם החיים החדשים שנרקמים להם בכל יום.

והוא יודע מה הוא עושה שם למעלה. זה רק אנחנו שלא תמיד בטוחים שזה הרגע המתאים. זה רק אנחנו שמפקפקים ביכולתו /יכולתנו להתמודד עם הדברים וליצור משהו נפלא כל כך שטרם נוצר ביקום עבורנו.

ואנחנו שואלים שאלות על מה ואיך, כאילו אנחנו חדשים פה על פני האדמה. זה הכל אותו דבר. בכל מקום, רק קצת פחות נוח לפעמים, אבל גם זה רק ענן אפור שכיסה רגע את השמש החמה. זה יעבור ואת תהיי בטוחה בביתך החדש. וזה קורה לי.

בתמונה: הדלקת נרות שבת בביתי החדש (המסורת היהודית הייתה ותיאר לעד בליבי ונשמתי)

טרם עבר לו חודש ואני מתחילה לרקום קשרים עם חברים ישנים וחדשים כאן, מציגה עצמי לעולם, מתערבבת ביניהם, מחפשת מרכז קהילתי קרוב שיכול להכיל אותי בתוכו ואני צמאה לשמוע מה קורה בכל עבר. מתרגמת כל דבר ונושמת לרווחה כשאני שומעת את שפת האם שלי בין ההמון.

הם מחייכים אליי. הם יודעים כאן כל דבר ושמחים לעזור. גם הם היו כך לפני כמה שנים, גם הם נתקלו באותם הקשיים בדיוק, גם הם חיפשו פתרונות לחיות את החיים כאן ביבשת הגדולה.

והם עשו את זה כמו גדולים. כמוני כמוהם, כמו החיים עצמם.

ממשיכה בדרך, מהססת מעט ונכשלת בקושי, מצליחה לרקום לעצמי עוד הישג שמקל על ההתאקלמות הנעימה שלו/שלי. מודה שעוד אין לי את הזמן להסתכל לאחור ולהתגעגע למה שהשארתי או למי שהשארתי שם אבל זה בטח עוד יקרה בהמשך כשהשגרה תשתלט, מי יודע? ואולי לא.

אבל דבר אחד בטוח, כשאני מסתכלת על הדרך שעברתי ועל זו שעוד אעבור, אני שמה לב לפיסות ליבי שנשארו שם ועוד יהיו בהמשך, אני שמה לב לצחוק המהול בכאב שנשפך לו בצידי השביל ולפרחי האהבה שצמחו ושימשיכו לפרוח גם בעתיד. כן, כולם בדמות האנשים שאהבתי בחיי אלה שהיו לצידי ואפשרו לי לטעום את טעמה של האהבה בין הבריות. אני עדיין בדרך, גם אם קצת רחוקה והם מלווים אותי ברוחם ובנפשם.

נשארתי אותה "אני" כמו שהייתי קודם רק הנוף השתנה. ומה איתו? הוא סבבה, במקום הטבעי שלו מזה שנים, זו רק אני שמגששת את צעדיי גם כשלא חשוך מסביב.

מאושרת ושלמה, למרות שממש לא מושלם ואפילו קצת קשה.

אבל כל הטוב עוד לפנינו וזה מה שחשוב.

מה אתכם שם בארץ זבת, חלב ודבש? ספרו לי כדי שאתעדכן...

עדיין חלק מכם,

דיקלה גולסה - חליווה