אמא, אמא שלי

יום האם

היום עומד שם הבנק הבינלאומי, את הכיכר החליפו רמזורים וליד הקופה של אוגודניקוב מוכרים לחם ארז.

הרבה שנים עברו מאז תרמנו, אמא ואני, למאמץ הביטחוני. הייתי בת 6 או 7.

לא סתם נזכרתי בזה דווקא בימים האלה, בתחפושות מעשה ידיה, ובחצאיות משאריות הבד של שמלותיה. יאר צייט, הוא רק יום אחד, אבל על אף שעברו מאז 41 שנים, ואולי דווקא ממרחק, הוא נמשך אצלי מדי שנה טיפה יותר, ומאיר כל מיני פינות שנשתכחו עם הזמן.

אמא שלי היתה תופרת, בגטו של רומקובסקי, גטו לודז'. היא ניהלה מתפרה שתמכה במאמץ המלחמתי של..... הנאצים. "כל זמן שנהיה יצרניים, הגטו ישרוד", אמר האיש. והגטו אכן שרד, אבל לא הילד שלה וגם לא הבעל. היא לא קיבלה את אות העובד המצטיין, למרות שבוודאי הייתה ראויה לכך, על מה שעשתה בגלוי ובהחבא,

והסתפקה ב- ב.א (למבינים. ולמי שלא "בוגרת אושוויץ")

בארץ חיפשה דרך לסייע בכלכלת המשפחה ומומחיותה הגדולה בתפירת צווארונים הלכה לפניה. במתפרה שברחוב רוטשילד, זאת שעל חורבותיה קם הבנק, היו ערמות של חלקי מדים.

שרוולים שמאליים לצד רבע מכנס ימני, צווארונים מתחת לכיסים בגדלים שונים והרבה כפתורים. מדי שבוע היו מגיעים לביתנו שקים גדולים מלאים במה שתחת ידיה של אמא היו לובשים צורת בגד, חולצות ומכנסיים ירוקים בריח טרי של בד, מדי א' של צבא ההגנה לישראל. ואני שישבתי לעיתים לרגליה ביקשתי לקחת חלק ביצירה הזאת והייתי אחראית על הכפתורים. ארבעה חורים היו בכל כפתור, בקטנים של החולצות ובגדולים יותר של המכנסיים,

ואין ספור חורים באצבעות הקטנות שלי.

אז אם למישהו מכם, אי שם בשנות החמישים או תחילת השישים נתלשו הכפתורים באמצע מסלול המכשולים, אל תכעסו עליה. זה היה בגללי.

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע