סבתא חנה שלי
סבתא שלי נולדה בקזבלנקה שבמרוקו, בת למרדכי ועליה דהן, הצעירה מבין שבעה ילדים, כמו כן אם לשמונה, בשלנית בחסד עליון, מצחיקנית על, יפיפייה הורסת, חכמה כמו שד, טובת לב ואמיצה. ממש אמיצה. אני יכולה לכתוב עליה מגילות. על איך שסעדה את הוריה, על האהבה העל טבעית שחלקה עם סבא שלי, על זה שאין אמהות כמוה, על איך שסחבה מצב בריאותי מורכב, בכבוד עצמי שאין שני לו, כמעט מחצית מחייה, על איך שקרקסה את כל הרופאים סביבה ואף אחד, אף אחד! לא יכל לעבוד על סבתא שלי.
אבל אני אספר לכם על האומץ, כי הזיק השובב הזה בעיניים שלה, בליווי חיוך משועשע מהקיום האנושי - זה בדיוק הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו.
גרטה גרבו המרוקאית סבתוש תמיד הייתה פתוחה לשינויים, ואם לא די בכל הסופרלטיבים המפוצצים שהענקתי לה בפסקה הנ"ל, היא הפליאה להיות תופרת מחוננת. ככזו החליטה שבא לה לתפור שמלה מעוצבת על פי צו הקוטור של הפראנסאווים בהיותה בת 17 בלבד. גם אם הדבר לא התיישב עם קולות בקהילה, קנתה בד, מדדה, גזרה, ולפניכם התוצאה. שלא יובן לא נכון, סבתא שלי הייתה אישה מאמינה ודתייה עד יום מותה, אבל היא ידעה להכיל את חדוות הנעורים שלה, את ההנאה מחידוש, והייתה לה סבלנות לקבל כל הלך רוח מסביבתה. החופש לבחור היה ועודו, ערך חינוכי שניתן לנו בתורשה ממנה, הסאב טקסט שלו- כל עוד הבחירה מוסרית על פי כל אמת מידה, תהיה רצוי ואהוב בביתנו.
לוחמת צדק על אינסטינקט אני חושבת שמכולם זה הסיפור האהוב עלי. בהיותה נערה ברחובות קזבלנקה, ראתה חבורה של בחורים מתקהלים ומציקים למשפחה לבקנית. הנערה היהודיה הצעירה לא חשבה פעמיים, קשרה את שמלתה ונכנסה לאמצע המריבה תוך כדי שהיא צורחת למשטרה "הצילו" ומפרידה בגופה בין המשפחה לתגרנים.
כששמעתי את הסיפור הזה כילדה, חשבתי שהוא מגניב. היום אני מבינה איזה אומץ ומצג אלטרואיזם מושלם זה היה. וכזאת היא הייתה הס"טית שלי- אגדית.
נעביבשק מה לא הייתי עושה כדי לשמוע אותה עוד פעם אחת קוראת לי בכינוי הזה, אנעבי' בשק - "אקח כאביך" בעברית, כינוי חיבה לילדים ואהובים, סימון הכתר של הסבתות המרוקאיות. אין בת או בן, נכדה ונכד שלא מתמוגגים למשמע החום שזולג מהביטוי הזה.
עבר חודש אחד בסה"כ כשהיא נפטרה, ואמי חשה ברע. ישבנו שעות גבי על שעות בהמתנה ברמב"ם, והייתה שם משפחה אחת, שהתקרבתי אליהם כמו סטוקרית, רק כדי לשמוע שוב, ואימא שלי במבט של "ככה חינכתי אותך?" אבל היא הבינה שהגעגוע הכריע. הבנתי כל מילה שהם אמרו, ורק לרגע זה לקח אותי למטבח שלה שוב, שם בשש לפנות בוקר, בליל של מרוקאית, עברית וצרפתית נשמע באוויר, בשעה שהם מכינים את צאצאיהם ליום המתקרב, בית מבטחים. אני אוהבת שפות, אך שתיים מהן נטועות עמוק בלבי. העברית שהיא הכתר שלי וצור מחצבתי והשנייה היא המרוקאית - יהודית שפת אימותי ואבותי. מהצורך העז הזה להנציח כל מה שקשור בה בערך, נולד דף הפייסבוק הזה ללימוד מרוקאית יהודית.
לזכרם של סבי וסבתי היקרים חנה ומסעוד עקיבא זצ"ל.
הטיול בעקבותיה השפה והתרבות המרוקאית הן חלק ממני, ואני יודעת שזה הרבה בזכותה ואני גם יודעת שהאווירה המיוחדת והחממה הצפון אפריקאית שגדלתי בה, כבר נעלמה מהעולם. כמו אוד מוצל מתלאות נרטיב שאבד, אני נאחזת בזיכרונות. אני משתדלת להעביר לילדי את המיטב החם הזה, ולכן בהשראתה של הגיבורה שלי ארזתי ילדי, אמי ובן זוגי לטיול שורשים, לרבות תינוק בן חמישה חודשים לביקור במרוקו והיא הייתה כל מה שהיא סיפרה לי עליה, ארץ יפיפייה, מסבירת פנים, עמוסה ביהדות לגווניה השונים, זרועת צדיקים. ארץ של קרח ומדבר, אגדת אלף לילה ולילה ב"לייב", והבית שבו גידלה את ילדיה הגדולים הוא עדיין עמד שם, מזכרת ניצחת והתרגשות שקשה לתאר.
לסיכום, התלבטתי אם לכתוב פוסט כרונולוגי, אבל בחרתי בשברי תמונות, כי היא מהות שקשה לכמת אותה לפוסט אחד, והיא שזורה עמוקות בכל מאורעות חיי, בילדותי, בחתונה ובלידות שלי. זכיתי שהיא תלווה עד גיל 32. היא הדמות שהכי השפיעה עלי ללא ספק. היא הבסיס והליבה של כל מה שאני עושה, ולכן כשקרן לביא-אברהם וענבר ורדי ביקשו שנכתוב ליום המשפחה על סבים וסבתות היה לי ברור שעליה יהיו המילים.
אהבתם את הפוסט? אני בטוחה שתאהבו גם את הפוסטים המרגשים של חברותיי:
קרן לביא אברהם - סבא שלי נסים
ענבר ורדי - סבא דוד שלי
