סבא שלי נסים

לסבא שלי קראו נסים לביא. הוא נפל בקרב במלחמת העצמאות. נסים היה בן 31. הוא הותיר אחריו את אמא שלי, ילדה בת 8, ואת אמא שלה (סבתא שלי) ממנה התגרש מספר שנים קודם לכן. נסים היה בנם של שמעון לביא ורחל לביא לבית חרוש. אח קטן ליפה וליהודית ואח למחצה של אברהם ואסתר. בן למשפחה ספרדית מצאצאי מגורשי ספרד שהתגוררה בחברון מזה 10 דורות, וברחה לירושלים לפני הפרעות של תחילת המאה ה-20. המשפחה מוזכרת ב"ספר חברון" בשם לאבּי (עם ב' דגושה) ובשם להבה.

(ספר חברון- עיר האבות ויישובה בראי הדורות מאת עודד אבישר, הוצאת כתר 1978)

לפי הסיפורים, שם המשפחה המקורי היה ליאונה ועוּברַת ל-לביא. השם הוחלף ל-לאבּי, על מנת להקל על דוברי ערבית בזמן השלטון העותומני, ועוּברַת בחזרה ל-לביא עם קום המדינה. השם להבה הוא שם שנסים בחר לעצמו. ייתכן בגלל שאהב את המשמעות של השם, וייתכן שאהב את הצליל. בכל מקרה, השם להבה לא היה כנראה שם רשמי של המשפחה.

סיפורים רבים שמעתי על סבא רבא שמעון ועל סבא נסים. חלקם קרו באמת וחלקם קרו גם בדימיון. לפי אחד הסיפורים, המשפחה ברחה לירושלים בזכות אחד השכנים הערבים, שהזהיר את שמעון על פרעות שעומדות להתרחש כנגד היהודים במקום. לפי סיפור אחר, שמעון עצמו הבריח את הפורעים שהתגודדו מחוץ לבית המשפחה. בהיותו איש גדול וחזק, שיחרר מראש את הברגים של צירי דלת הבית הכבדה, ובבת אחת הרים את הדלת מעל ציריה, ושאג בקול גדול, עד שנסו הפורעים על נפשם כמי שכפאם שד.

ילד קטן במרכז התמונה: נסים | ילדה משמאל: יפה אחותו של נסים | ילדה מימין: יהודית אחותו של נסים | זוג מבוגר: שמעון ורחל הוריו של נסים | בחור צעיר: אברהם אחיו למחצה של נסים

נסים היה שרטט במקצועו, אך במהותו היה אומן, פסל וצייר. הוא צייר ורשם בצבעי שמן ומים על

בדי-ציור ועל לוחות-עץ. הוא פיסל בחימר, באבן, בגבס ובעץ, דמויות אנושיות מדוייקות בסגנון הקלאסי. הוא ידע גם לסרוג, לרקום ולצלם בכישרון רב.

בשנת 1939 כאשר פרצה מלחמת-העולם השנייה, נסים התגייס לצבא הבריטי, והשתתף בקרבות באפריקה ובאיטליה. הוא השתתף בקרב אל-עלמיין שבמצריים. הקרב שכולנו למדנו אודותיו בספרי ההיסטוריה לקראת בחינת הבגרות.

כאשר שהה באיטליה כחייל, נשלח על-ידי מפקדיו להשתלם באקדמיה לאמנות בוונציה. ספרי לימוד באומנות, עבי כרס וכתובים באיטלקית, היו שמורים אצלי בבית שנים רבות, עד שבסופו של דבר, אחרי שלא מצאתי מקום מתאים, ספריה, מכון או עמותה, שירצו לקבלם כתרומה, נפרדתי מהם. בדף הראשון של כל ספר הצמיד נסים מדבקה שמית, וחתם לידה בכתב ידו. את הדפים האלה צילמתי. כיום חבל לי שלא שמרתי אותם למזכרת.

לאחר 6 שנות שירות צבאי חזר נסים לארץ-ישראל. הוא שכר לעצמו דירה, ושמר בה את כל יצירותיו- עשרות רבות של ציורים ופסלים, שרובם אבדו מאז.

עם שובו לארץ ישראל, עבד נסים כפקיד וכשרטט בדואר ירושלים.

סבא נסים היה נשוי לסבתא שלי, לאה נחמקין, תקופה קצרה- כנראה שנה. סיבת הגירושין נותרה מעורפלת עד היום. לפי סיפור אחד, בו תומכים קרובי משפחתה של לאה, נסים ניהל רומן אסור, ועל כן החליטה לאה להתגרש ממנו. לפי סיפור אחר, בו תומכים קרובי משפחתו של נסים, לאה נראתה מתרועעת עם אחר, ועל כן החליט נסים להתגרש ממנה. אני מאמינה ששני הסיפורים נכונים במידה זאת או אחרת.

כך או כך, אני בטוחה שנסים אהב את לאה מאוד. רבים מהפסלים שלו הם בדמותה, בדמות גופה ובדמות פניה. אחייניתו של נסים, רחל, שאהבה אותו מאוד, סיפרה לי זיכרון ילדות שלה הקשור בשניהם. היא זוכרת שנסים סרג ללאה שמלה חומה במסרגה אחת, והוסיף לשמלה כפתורי עץ מעשה ידיו, כל כפתור בדמות ראש ליצן חורץ את לשונו.

ילדה: לאה | ילד: שמעון אחיה הקטן של לאה | זוג מבוגר: יוסף ומלכה הוריה של לאה

מימין לשמאל: נסים סבא שלי | לאה (סבתא שלי בהריון עם אמא שלי) | רחל אמא של נסים (סבתא רבתא שלי) מלכה אמא של לאה (סבתא רבתא שלי) | יפה אחותו של נסים | פאווה בעלה של יפה.

ילדים: רחל הבת של יפה ופאווה ואחייניתו של נסים | זלמן הבן של יפה ופאווה.

עם פרוץ מלחמת-העצמאות התגייס נסים לחטיבת ירושלים ובקרב על עין כרם נפל בראש כיתה. לפי הסיפורים נסים הרגיש שאיננו יכול להישאר עוד באיטליה, ושב לארץ ישראל על מנת להשתתף בלחימה. הוא נפל ביום ה' בתמוז תש"ח (12.7.1948) ונקבר בשייח'-באדר א'. ביום כ"ח באלול תש"י (10.9.1950) והועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

לאחר מותו של נסים, הועברו כל יצירותיו, הפסלים והציורים, לרשות ביתו היחידה, מיכאלה (מיקא, אמא שלי) והיא מסרה אותם לבית-ספר בירושלים, על מנת שיוצגו שם בתערוכה. לאחר זמן מה (קצר או ארוך- לא ידוע) ביקשה לקבל את כל היצירות אליה בחזרה, אך הן "נעלמו". לא ידוע לי, האם היא ניסתה להשיגם בחזרה ממנהלת בית הספר, או שויתרה. בכל מקרה, התעלומה נמשכת עד היום. חלק זעיר מעבודותיו של נסים נמצא אצל קרובי משפחתו, אבל רובן אבדו, ואף אחד מבני המשפחה לא יודע היכן הן.

לזכרו של נסים הקמתי אתר הנצחה. באתר נמצאות תמונות רבות של יצירותיו המופלאות. חלק קטן מהתמונות הן צילומים עדכניים של עבודות שנמצאות אצל קרובי משפחתו בישראל ובאוסטרליה.

אני משתפת כאן את חלקן:

רוב התמונות באתר ההנצחה הן סריקות של גלויות מצהיבות שצולמו בשנות ה-30 וה-40. הגלויות מגלות עולם מורכב ומגוון של אומן מוכשר, והן מתעדות יצירות שאבדו ונעלמו.

מאז שנעלמו היצירות, ועימן ככל הנראה גם חפצים אישיים אחרים, חלפו כ-60 שנה. אם יש לכם, הקוראים, היכרות עם מומחים לאומנות ישראלית, כתָבי עיתונות, יוצרים של סרטים תיעודיים, או חוקרים פרטיים המתמחים באיתור חפצי אומנות, אולי הם יסתקרנו וירצו לברר ביחד איתנו, מה עלה בגורל היצירות שנעלמו. יהיה זה קסום ומרגש, אם נוכל לקיים תערוכה מלאה לזכרו של נסים.

אני משתפת כאן חלק מהיצירות האבודות:

גם אם התעלומה לא תיפתר לעולם, נסים נוכח בחיינו. תמונות משפחתיות תלויות על הקיר, ממש מעל שולחן האוכל שבמטבח. הילדים שלי, הבכור וגם הקטנה, יודעים מי היה סבא רבא שלהם.

הילדים שלי, שהם הנינים של נסים, שומעים סיפורים עליו, מתבוננים ביצירותיו, וזוכרים היטב את סיפור חייו. אומנם לא הכרנו את נסים מעולם, אבל אנחנו מכירים אותו בלב.

אהבת את הפוסט? אני בטוחה שתאהבי גם את הפוסטים המרגשים של חברותיי:

פאני רבינוביץ' - סבתא חנה שלי

ענבר ורדי - סבא דוד שלי

רוצה לקרוא עוד? היכנסי לבלוג שלי