סבא שלי נסים


נסים לביא

לסבא שלי קראו נסים לביא. הוא נפל בקרב במלחמת העצמאות. נסים היה בן 31. הוא הותיר אחריו את אמא שלי, ילדה בת 8, ואת אמא שלה (סבתא שלי) ממנה התגרש מספר שנים קודם לכן. נסים היה בנם של שמעון לביא ורחל לביא לבית חרוש. אח קטן ליפה וליהודית ואח למחצה של אברהם ואסתר. בן למשפחה ספרדית מצאצאי מגורשי ספרד שהתגוררה בחברון מזה 10 דורות, וברחה לירושלים לפני הפרעות של תחילת המאה ה-20. המשפחה מוזכרת ב"ספר חברון" בשם לאבּי (עם ב' דגושה) ובשם להבה.

(ספר חברון- עיר האבות ויישובה בראי הדורות מאת עודד אבישר, הוצאת כתר 1978)

לפי הסיפורים, שם המשפחה המקורי היה ליאונה ועוּברַת ל-לביא. השם הוחלף ל-לאבּי, על מנת להקל על דוברי ערבית בזמן השלטון העותומני, ועוּברַת בחזרה ל-לביא עם קום המדינה. השם להבה הוא שם שנסים בחר לעצמו. ייתכן בגלל שאהב את המשמעות של השם, וייתכן שאהב את הצליל. בכל מקרה, השם להבה לא היה כנראה שם רשמי של המשפחה.

סיפורים רבים שמעתי על סבא רבא שמעון ועל סבא נסים. חלקם קרו באמת וחלקם קרו גם בדימיון. לפי אחד הסיפורים, המשפחה ברחה לירושלים בזכות אחד השכנים הערבים, שהזהיר את שמעון על פרעות שעומדות להתרחש כנגד היהודים במקום. לפי סיפור אחר, שמעון עצמו הבריח את הפורעים שהתגודדו מחוץ לבית המשפחה. בהיותו איש גדול וחזק, שיחרר מראש את הברגים של צירי דלת הבית הכבדה, ובבת אחת הרים את הדלת מעל ציריה, ושאג בקול גדול, עד שנסו הפורעים על נפשם כמי שכפאם שד.

נסים לביא