עכשיו בגיל 72 אני מבינה שהקשר שלי לרחוב נווה שאנן בתל אביב הוא לא בגלל הנעליים שלא קניתי שם.

כאשר הייתי בת שבע בת דודתי מימי מלוגנו שבשווייץ נישאה ועלתה לארץ. הזוג הצעיר שכר דירה ברחוב נווה שאנן מספר 47 בתל אביב. בקיץ כאשר מלאו לי עשר שלחו אותי הורי בחופש הגדול לשבוע לתל אביב בת דודתי מימי אמרה להם שהיא גרה לא הרחק מהים וחשוב שהילדה כלומר אני אתרחץ בקיץ בים. מימי הייתה צעירה נחמדה ובודדה למדי האיש שלה היה סוחר יהלומים שבילה את כל שעות היום בעבודתו ושב לביתו מאוחר בלילה. מימי אהבה את חברתי והיינו הולכות לנו היא ואני ובתה הפעוטה בת השנה בבקרים לשפת הים טובלות במים ויושבות על החוף ואוכלות בתיאבון פרוסות לחם מרוחות במרגרינה שעליהן ערוכים פלחי מלפפון עגולים. בשעות הצהריים שבנו הביתה לרחוב נווה שאנן 47. מימי ובתה הפעוטה היו פורשות לחדר השינה לתנומת אחר צהריים ממושכת ואני הייתי נשארת לבדי משועממת בחדר האורחים לשעות אחדות. הייתי ילדה תולעת ספרים אך בביתה של מימי לא היו ספרים. היו ספרים גדולים במזנון שעמד בחדר האורחים אבל על גבם לא התנוססו אותיות עבריות ולכן לא ייחסתי להן חשיבות. באותן שעות אחר הצהריים של מנוחה הייתי שוכבת לי על המיטה מתגעגעת הביתה להורי ולחברות ומתמסרת לרחשו של הווינטלטור שתנועת כנפיו נתנה אשליה שהוא אכן מצנן את אווירו החם של יום קיץ לוהט בחדר מחניק בתל אביב. יום אחד שעמום השעות השוממות כה גבר עלי עד שקמתי ממיטתי הסטתי בזהירות רבה את זגוגיות המזנון והוצאתי מתוכו את אחד הכרכים נטולי האותיות פתחתי את הספר עב הכרס שעל כריכתו לא התנוססה ולו אות אחת בשום שפה שהיא ואורו עיני. על פני דפי הספר היו פרושים בכתב יד רהוט משפטים מרווחים מאירי עיניים באותיות לועזיות שאותן הכרתי משיעורי האנגלית בבית הספר. היו אלו אותיות שהתחברו למלים בשפה האיטלקית שבה בת דודתי שהגיע מלוגנו שבשווייץ הייתה דוברת. לצד המשפטים היו ציורים מרהיבי עין שצוירו בדקדקנות אוהבת בצבעי עץ מגוונים. היו שם ציורי מראות נוף של כפרים ואגמים. בעת שקיעה ובעת זריחה. לאור השמש ולנוגה הלבנה במלואה. דפי הספר מלאו בציורי עצים, פרחים ועשבים למינם בשלל צבעים מרהיבי עין על פני הדפים התנוססו ציורי חיות גדולות וקטנות. שרצי מים ודגים, תולעים וחרקים. זוחלים בעלי רגליים וגם חסרי גפיים. במיוחד זכורה לי לטאה אחת פרושה על פני עמוד שלם וכל קשקשי עורה ומגיני ראשה מתוארים לפרטי פרטיהם. הייתי מוקסמת. עיינתי בסקרנות ובהתרגשות בכל דף ודף. וכשסיימתי כרך אחד עברתי לשני ולשלישי ולרביעי עד שהכרתי את כל שנים עשר הכרכים שניצבו במזנון העץ שבחדר האורחים של בת דודתי מימי מלוגנו שגרה ברחוב נווה שאנן 47 בתל אביב. כשבת דודתי ניעורה משנתה הייתי רכונה עדיין על פני הכרכים עבי הכרס. והיא העירה אגבית: " את מסתכלת במחברות האלה? אלה המחברות שבהן למדתי בבית הספר האיטלקי בלוגנו. ככה היינו לומדים! כל הימים כותבים ומציירים! כה קנאתי בה. באותו רגע גמלה בי ההחלטה אני אהיה מורה! כך אלמד את הילדים את התלמידים שלי הם יכתבו מעט ויציירו הרבה! ואכן כעבור שנים כשהייתי מורה לכל אחד מתלמידי הייתה מחברת עטורת ציורים.

למה נזכרתי דווקא עכשיו במימי ובמחברות האלה? כי בשבוע שעבר הייתי בסיור של קבוצת נשים מטיילות בתל אביב ומסלול הסיור כלל גם הכרות עם רחוב נווה שאנן בתל אביב והמדריכה שאלה את המטיילות: "למי מאתנו יש זיכרונות עבר מרחוב נווה שאנן?" נשים רבות ציינו שיש להן זיכרונות מחוויות של קניית נעליים ברחוב. אני סיפרתי על חוויית המפגש עם המחברות של מימי. ועמדנו מתחת לבית ברחוב נווה שאנן 47 ושוב ראיתי מול עיני את מראה הלטאה הגדולה מתוך המחברת של מימי והתגעגעתי לכתב הרהוט ןלציורים המרהיבים ולרחש הווינטלטור שתנועת כנפיו נתנה אשליה שהוא אכן מצנן את האוויר החם של יום קיץ לוהט בתל אביב.

הציורים

מתוך המחברת של תלמידה שלי אמירה פייגלין כיתה ג (ראשית שנות השמונים)

מרגלית קוטב

www.margalit-kotev.co.il

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע