כוס קפה עם סוקרטס, או איך הגעתי למסקנה שכולנו חושבים על אותו הדבר בדיוק

בכל מקום שבו אני נמצאת, בארץ ובעולם, דבר ראשון אני מחפשת בית קפה טוב בסביבה. בית קפה כזה שיש בו ריח חזק של קפה עשוי טוב מהסוג המובחר שכאשר לוגמים ממנו אפשר להריח את פולי הקפה נכנסים עמוק לריאות שלנו ופותחים אותם לרווחה.

ריח כזה שגורם לנו להתעורר מתרדמת החורף/הקיץ/החיים (מחק את המיותר) ולעשות איזשהו משהו שהרבה זמן לא עשינו.

ריח כזה שממקד את המוח בשנייה אחת למקום הנכון ומחזיר אותו מדפוסי חשיבה ישנים שכבר עשו את שלהם ממזמן.

ריח כזה משכר שגורם לך להתאהב בו/בה/בעצמך/בסביבה.

כשאתה שותה קפה, אתה כל כולך נמצא שם. יש בזה משהו מרגש וממכר כמובן.

יש בזה שלווה עמוקה, נינוחות שכזו, טעם מבורך שגורם לנפשך לצחוק ואפילו קצת התחדשות קטנה של הרגע הזה לעומת זה שחלף לו.

כשאתה שותה קפה אתה יכול להיות בכייף עם עצמך או בכייף שווה הרבה יותר עם חברך. למה? כי זה באופן אוטומטי מזמין אותו ואותך לשיחה. כמו הרקדן שמחפש את הרקדנית על רחבת הריקודים, זו שהוא יוביל לטנגו סוער, כך גם אנחנו מתיישבים יחד ומדברים על החיים עצמם.

שיח שכזה בין אנשים שונים מזמין אותנו לשאול שאלות ולאו דווקא לחפש להן תשובות "הגיוניות" של כאן ועכשיו, תשובות מצומצמות של הרגע הזה, תשובות קצרות שמצרות לנו את החשיבה ומקטינות אותה לקוביות שאפשר ללעוס, אלא, בהכרח, שאלות נוספות שנותרות ללא מענה רגעי ויש בהן משהו מעניין ומרגש כאחד.

אין ספק כי האדם הוא יצור חושב, תבוני והגיוני המסוגל לבחון את אמיתות הדברים ואת היתכנותן מחד, ולזרום לכיוון אחר שהוא לא חשב עליו קודם לכן, מן הצד האחר. או אז הוא יגלה דברים חדשים המזמנים לפתח ביתו התמודדויות שטרם ידע אותן.

ומה רע להתמודד? זה מאפשר צמיחה, זה מאפשר למידה ובעיקר מאפשר לאלוהים לעשות את עבודתו כמו שצריך. לכן, מכל מלמדיי השכלתי, ואף יותר מאלה שהיו בני שיחיי בבית הקפה. ובעיקר, הייתה זו האמונה שהובילה כל אחד בדרכו וכל אחד בצורתו הייחודית של תפיסתו למקום שבו הוא נמצא עכשיו.

בית קפה יש בכל מקום, גם בני אנוש. היופי הוא לראות בהם את המשותף, לברר אתם עניין או שניים על החיים ולגלות שכמוך כמוהם מתרגשים מעוצמתו של היקום ומחפשים את הנתיב שלהם בכל גיל ובכל מצב. כן. גם הם נשברו לא פעם, גם נשמתם עברה ייסורים וגם הם רוצים להרגיש שמחים ואהובים באשר הם נמצאים. גם להם יש תהומות בנפשם שטרם נסגרו, גם הם צללו אל החושך לא אחת טרם ראו את האור מפציע ומלטף את הפצעים. כן, הם אנושיים. הם טעו והטעו, הכאיבו וכאבו אבל לא איבדו את התקווה.

הפילוסופיה והחיים עצמם הם כאן ועכשיו בשיח הזה שנוצר בבית הקפה. עד כמה אנחנו מוכנים ללכת רחוק עם החלום שלנו? מה אנחנו מוכנים לתת כדי להיות מאושרים ונאהבים? מסתבר שהרבה מאוד. הנה, מצאנו את המשותף. למרות שנכווינו ונפגענו מהזולת, הצלחנו לחמול ולאפשר לו להתקרב שוב.

"קפה סוקרטס"

הספר "קפה סוקרטס" שלקחתי איתי לקצה השני של העולם, יחד עם עוד כמה ספרים מעוררי השראה, ושגמעתי אותו כמו הקפה עצמו , בעצם, מאפשר לכולנו ל"הקים" את הקפה הפילוסופי שלנו בכל מקום שנהיה, לקיים קהילת שיח, לפתוח נתיבים לחשיבה ביקורתית, ומכאן, לזכות בחוויה רוחנית מעשירה, מגוונת ומפולפלת בעיקרה.

סוקרטס הוריד את הפילוסופיה מן הגבהים אל כיכר השוק, אל העם, אל היחיד המיוחד שבו ראה עולם שלם ולא משנה מהיכן הוא. העיקר זה לקיים שיח שיגרה את החשיבה שלנו ומעורר את הרוח החיה בנו, זו שמאפשרת לנו לנשום את החיים ולגמוע את הדרך.

מה דעתכם? מה מגרה את החשיבה שלכם?

אתם באים לקפה?

אשמח לשמוע את תגובתכם, דקלה