אל תציל אותי

יוניסקס

כילדה אהבתי לשחק בפוני הקטן ובבובות ברבי. היו לי שנים עשר בובות ברבי, 9 נשים, שני גברים וברבי ילדה אחת. אהבתי להלביש אותן לנשף בארמון, לשחק במשפחה ולערוך להן מסיבות תה. לפעמים אחי היה מצטרף למשחק יחד עם צבי נינג׳ה שלו. המשחקים תמיד היו משותפים וכך, זה לצד זה, ברבי והצבים היו נלחמים בפשע ואחר כך שותים תה בכדי להרגע. כמעט כל יום אחרי הצהריים כשהייתי חוזרת מבית הספר, אהבתי לשחק עם מושיקו הבן של השכנים. היינו חברים טובים ובמיוחד אהבנו לטפס על עצים. בשדה מאחורי הבית, עמדו להם זוג עצים גבוהים במיוחד עליהם אהבנו לטפס. היינו יושבים במשך שעות על הענפים הגבוהים ונהנים מהנוף. כמה אהבתי לטפס על העצים, במיוחד אחרי שהבנתי שזה משהו שבנות לא עושות בדרך כלל. אהבתי להיות הטום בוי שיכולה להסתדר בעצמה, לטפס על העץ הכי גבוה בשכונה מבלי שהשכן יצטרך לעזור לי בדרך למעלה או למטה.

הנחות סמויות

אני מנסה לחנות בחניה צפופה בתל אביב. מבחינתי זהו רגע של אושר, שכן אני יודעת שעוד מעט אצא מהרכב, אסתכל בסיפוק על שני הסנטימטרים שנשארו משני צידי הרכב ואולי אפילו אזכה למבט מבולבל של איזה עובר אורח בר מזל שצפה במחזה. ואכן מגיע לו איש שעבר במקרה ברחוב. מבלי להתבלבל הוא מתחיל לסמן לי איך לחנות. אני פותחת את החלון, מחייכת ואומרת בקול מלא ביטחון ״תודה, אבל אני אצליח לחנות טוב יותר בלי עזרה״. הוא מחייך בחזרה ונעמד בצד הדרך בכדי לוודא שאני באמת לא צריכה עזרה. אני מסיימת לחנות תוך כמה שניות, יוצאת מהרכב, נועלת אותו ובזווית העין רואה את הלסת של האיש חוזרת למקומה הטבעי. למה הוא מניח שאני עלמה במצוקה שזקוקה להצלה? אולי זאת מפני שכל ספר, משחק ותוכנית טלוויזיה שהוא ראה הובילה אותו להסיק שאישה תמיד תצטרך שיצילו אותה.


הבניה מגדרית והצווארון הורוד

״אמא יושבת במכונית, מחזיקה בשתי ידיים את ההגה. אמא יושבת מלפנים ונוהגת. היא נוסעת על הכביש מהר מהר. רן יושב במכונית מאחור. הוא מביט איך אמא נוהגת, מביט ואומר: ״אמא צריך להיזהר! אמא, אור אדום ברמזור. עכשיו צהוב. עכשיו ירוק. אפשר לנסוע, אמא בזהירות. הנה הולך איש, רוצה לעבור את הכביש. הנה אוטו בא, אל תסעי מהר. צריך להיזהר!״ כך עוזר רן לאמא, אומר לך איך לנהוג. בדיוק כמו אבא״. מתוך מגדל של קוביות בניתי מאת דבורה עומר


המסר הוא ברור- בנים הם בעלי מקצוע, מובילים, מחליטים ונשים הן נסיכות או פיות עדינות וחייכניות. ספרים, סרטים ותכניות טלויזיה רבות מעבירים את המסר שנשים צריכות עזרה, יותר מכך, שהן צריכות אביר על סוס לבן שיציל אותן אחרת, הן לא יכולות להתסתדר לבד בעולם. הנסיכות האהובות של דיסני משקפות זאת בצורה מדוייקת. סינדרלה, שילגיה, היפייפיה הנרדמת, כולן זקוקות לעזרתו של נסיך ובת הים הקטנה, מוכנה למכור את הקול (ולתת את הכל) בשביל ההזדמנות לכבוש את ליבו. באתר- Buzfeed עשו מדגם של נסיכות דיסני והסתכלו על הנתונים שלהן כמו גזע, גיל, צבע שיער ועיניים ומקצוע. לרוב הנסיכות אין מקצוע, כי הן... נו טוב- נסיכות. אבל הנתון הכי מדאיג מתייחס לכישורים של הנסיכות שכן מתוך 21 נסיכות שהשתתפו במדגם, שלוש הן לוחמות (אחת מהן נאלצה להתחפש לגבר), והשאר הן בעלות כישורים בתפירה, בישול, ניקיונות ושירה.


בואו נודה בכך, אנחנו שוות פחות. 30% פחות מהגברים ליתר דיוק. זו לא שאלה של ביצה ותרנגולת, שכן מקצועות אשר נחשבו גבריים כמו הוראה, עריכת דין ואפילו עיצוב סובלים מירידה בערכם ויוקרתם ככל שיותר נשים עוסקות בהם. אנחנו מנקות, מבשלות ושומרות על הילדים ללא כל תמורה. לא פלא שאנחנו דורשות ומקבלות פחות מהגברים... במשך שנים לימדו אותנו שהזמן שלנו פשוט לא שווה כסף. הגיע הזמן שאנחנו הנשים, נדרוש יותר, נקבל יותר. כי בינינו, אנחנו שוות הרבה יותר.


דוגמניות לחיקוי

ההיסטוריה של האנושות נכתבה בידי גברים (בדרך כלל לבנים, בדרך כלל כובשים, כי מי ששרד לספר, מכתיב את המציאות ההיסטורית). אפילו המילה His-story משמעותה הסיפור שלו. ומה עם הסיפור שלה? בעולם של גברים, מעטים הם סיפורי ההצלחה הנשיים שהצליחו להגיע לכותרות. מי מכן שמעה על מרי-אן אוונס? רובכן מכירות אותה בשמה הספרותי ג׳ורג׳ אליוט. או האפיפיורית ג׳והאנה שעד היום לא ברור אם מדובר בדמות בידיונית או לא. נשים לאורך ההיסטוריה נדחקו לשוליים ולא הגיעו לכותרות באותה המידה כמו המקבילה הגברית שלהן. החבאת הגיבורות מן העין הציבורית, מונעת מבנינו ובנותינו ״דוגמניות״ לחיקוי. אבל לא עוד. עם מהפכת המידע שהגיעה אלינו עם עידן האינטרנט, הסיפורים של נשות ההיסטוריה מתחילים להופיע אחרי שנים של הדחקה. לא מזמן נתקלתי בטריילר לסיפור המקסים של קבוצת נשים שעבדה בנס״א בשנות השלושים. עדיין לא ראיתי את הסרט, אבל רק הטריילר גורם לי לרצות לדעת עוד על הסיפור שלהן.

הדוגמנית לחיקוי שלי

אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, היו לי רווחים בין השיניים ואמא שלי אמרה לי שזה סימן שאתחתן עם איש עשיר. היום, אני נזכרת במשפט הזה וחושבת לעצמי שאני לא צריכה איש עשיר, אני פשוט צריכה להרוויח הרבה בעצמי. לשמחתי, למרות ששמעתי משפטים כאלו ואחרים כילדה ולמרות שמאוד אהבתי את כל סרטי דיסני, המודל לחיקוי בבית היה יחסית שיוויוני. אבא שלי תמיד עזר בבישולים ובגידול הילדים (פחות בניקיונות) אבל השוני הגדול בין אמא שלי לבין האמהות האחרות היה שהיא הרוויחה משמעותית הרבה יותר מאבא שלי. הרעיון שאישה יכולה לפרנס את עצמה ואת משפחתה, עיצב את הזהות שלי כאישה בוגרת. אחת הסיבות שבזכותה יצאתי לעצמאות הייתה במטרה לשלוט בהכנסות שלי. הרגשתי שבתור עצמאית, יש לי אפשרות להיות אחראית על גורלי. אני לא צריכה שמישהו יציל אותי, אני לא צריכה לבקש מהבוס/ית העלאה ואני לא חייבת בעל עשיר. כמובן שהדרך לעצמאות היא לא פשוטה בכלל, אבל ההגה נמצא בידיים שלי ואני יודעת לנהוג מעולה ואפילו לחנות בחניות צפופות כשצריך.


ומה איתך? אשמח לשמוע מתי ניסו להציל אותך והאם היית זקוקה להצלה או דווקא לא ממש...

אהבת את הפוסט? אני בטוחה שתאהבי גם את הפוסט המצוין של קרן לביא אברהם-״בנות נהנות יותר״.


קרן בר | מעצבת בתים אישיים | בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר ראשון בעיצוב פנים בשנקר | בבלוג שלה Karen B מחכים לכם טיפים לעיצוב ורעיונות לעיצוב הבית.

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

עקבו אחרינו גם פה