להתראות נעורים, שלום אהבה
""כל דבר שמרגיז אותנו באחרים יכול להוביל אותנו להבנת עצמנו"- קרל יונג.
ירח דבש שבו למדתי קצת עליו והרבה על עצמי. למה? כי הוא לקח אותי למקום מהמם, קר, בסוף העולם והוא ישן! כבר צהריי היום והוא עדיין ישן! אני מצדי מחפשת אטרקציות מחממות בקור המקפיא של מפליי הניאגרה בקנדה, מבררת בלובי של המלון מהמאה ה-18 מהי הדרך הקצרה והמהירה ביותר לראות את המפלים תוך כדי שתיית הקפה ואכילת הכריך הרביעי שלי כבר מהבוקר, והחצי השני שלי נח לו במיטה של לואי ה-16 ומתענג על כל רגע של שקט ומנוחה לנפשו. איך אפשר שלא להתרגז??? תגידו לי אתם...
אז החלטתי להתיישב בכורסא המרופדת להפליא והמעוצבת בסגנון אירופאי קלאסי בצבע שנהב, מול האח שדולק לו ומחמם את החדר ובעיקר את הלב, ולכתוב. נזכרת במשפט של יונג, הפסיכיאטר הידוע מהמאה ה-19, ומנסה לחשוב קצת על עצמי: יש לי כעת את כל הסיבות בעולם לנוח, להתפנק ולעצור את מחוגי השעון שרצים להם בלי לשאול בכלל מה הכיוון, יש לי אהבה ענקית שהגיעה בשלב מאוחר של חיי ומיד הציפה את ליבי באושר, יש לי מקצוע שאני כל כך אוהבת והוא מאפשר לי לעזור לאחרים והכי חשוב שאני יכולה לעסוק בו בכל מקום בעולם, אני עצמאית ואין לי אף אחד מעליי או מצדדיי שיכול להגיד לי מה לעשות ויש לי משפחה וחברים שהם המשענת הבטוחה להמשך החיים. אז לאן אני רצה??? אין לי מושג, האמת.
מתיישבת ומנסה להבין עוד קצת את עצמי: מדהים איך יצר ההישרדות טבוע בי כל כך עמוק עד שנדמה כי הפך לעור שני שלי שפשוט אי אפשר להסיר. חייבת להיות בתנועה כל הזמן, להספיק, לגעת, להריח, לטעום רק שלא ייגמר לי. אבל אני, בעצם, לא מבינה שכאן הכל התחיל ולא יגמר לעולם....
אז יצאתי לקניון, שנמצא שתי פסיעות שנמשכו כמו נצח בקור המקפיא של צפון קנדה, כדי לראות קצת אנשים ולחפש הרבה אותי ביניהם.
אחרי שיטוט ובהייה בחלונות הראווה הצבעוניות, התיישבתי לי ליד עץ מקושט עם כוס קפה בטייק אווי כמו החיים עצמם וניסיתי להבין את עצמי. לא עבר הרבה זמן עד שנפל לי האסימון והסכמתי להודות, ביני לבין עצמי כמובן, שהחצי השני שלי צודק!! אנחנו מאמצים לעצמנו דפוס חיים של שיעבוד למוסכמות, להישגיות, להצלחה הגדולה ולכסף שנקטוף מהעץ בבוא היום, ובעצם שוכחים את החיים עצמם, את החוויות, את רגעי האושר הקטנים כי אנחנו עסוקים ברדיפה אחרי המטרות שאנחנו הצבנו לעצמנו ונמצאות מעבר לעננים, דהיינו מעבר לגבול יכולת ההשגה שלנו בכלל.
בא לי לבעוט בהכל, בא לי להיעלם פה בהמון ולאבד לרגע את השפיות המחניקה של החיים, בא לי לזרום במפלים העצומים ולא משנה לי לאן כי אני ממש לא ממהרת, בא לי לבזבז את הזמן ברגעי שטות וצחוק, בא לי להישען קצת עליו והרבה על עצמי בנוחות של ממש, בא לי לפרק את הגשרים שבניתי כל חיי כדי להתגבר על המכשולים שבדרך ופשוט לחשב לי מסלול מחדש בדרך של מישור ללא עכבות.
"אנא זכור לשכוח כעס, דאגה וחרטה. אהוב כל עוד יש לך אהבה לתת, חייה כל עוד יש לך חיים לחיות" - פיאט היין.
חוזרת חזרה למלון הישן, חוזרת לעצמי, חוזרת אליו ולמציאות הנוחה שמציצה מבעד לדלת. הרוגז הזה שקיבלתי עליו לימד אותי שיעור מאלף לחיים ואני אסירת תודה לו על כך. והזמן מה איתו? כבר לא מסתכלת בשעון, לאן כבר יש לי למהר? העולם כל כך קטן ואלוהים כל כך גדול והשיעורים שהוא מלמד אותנו בדרך עושים את שלהם ומחלחלים בקצב אחר מזה של הטנגו. עכשיו רק נשאר לי ללמוד את התנועות ולעלות על דרך המלך שסללתי במו ידיי והובילה אותי היישר למקום שבו אני נמצאת עכשיו.
החצי השני שלי כבר עושה קולות של התעוררות משינה טובה כזו שנותנת אנרגיה ליום שלם, אני מסתכלת עליו וצוחקת. הוא בוודאי לא מבין על מה...רק אנחנו.
ומה איתכם? איזה שיעור למדתם אתם מהקרובים לכם? מתי כעסתם עליהם והבנתם בסופו של דבר שהם פשוט צודקים. למה? כי הם רואים את הדברים אחרת מאיתנו. אבל אתם חייבים להודות: איזה כייף שהם חלק מעולמנו!!
כתבו לי, אשמח לשמוע.
שלכם,
דיקלה גולסה-חליווה
