בין זכרון לזכרון
י' בטבת – צום העשירי, אחד מארבעת הצומות על חורבן הבית, נקבע כיום הקדיש הכללי,
לזכר הנספים בשואה שיום מותם לא ידוע.
27.1 – יום הזכרון הבינלאומי לזכר קרבנות השואה, יהודים ומיעוטים נוספים, נקבע על ידי העצרת הכללית של האו"ם.
העצרת הכללית לא הצביעה על ההחלטה - היא התקבלה פה אחד וללא הצבעה.
התאריך נבחר משום שזהו היום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום בשנת 1945.
אלה הורי
שמשון וצשה קמפינסקי
גולי קפריסין עם מבט אופטימי אל המזרח, אל "א רץ צ יון וי רו ש ל א אים."
שניהם הלכו לעולמם מוקדם מדי, עם מטען כבד מנשוא, לפני שילדיי נולדו.
כשאפרת ביתי הייתה בת שמונה תפסה אותנו הצפירה של יום השואה בדרך לחנות נעלים. כשהסתיימה הצפירה היא ביקשה ממני לספר לה קצת על ההורים שלי.
מכל מה שידעתי בחרתי לספר לה את סיפור העפלתם לארץ ומלחמתם בבריטים שגרשו אותם לקפריסין. התגובה שלה הייתה מרגשת.
שלוש שנים אחר כך חגגה מדינת ישראל 50 .
הייתי אז בצוות הטלוויזיה הקהילתית ונתבקשנו לערוך את מגזין חודש אפריל. בדרך כלל מתייחסת התכנית של חודש אפריל לשואה ולתקומה. שאלנו חברים היכן הם היו ביום הכרזת המדינה וקיבלנו תשובות מדהימות. אחד נפל בשבי הירדני, אחד היה ממש ליד המוזיאון ברוטשילד, אחד היה בקרבות הדרום, ואני קינאתי בהם. לנכדים שלהם, חשבתי בליבי, יש מה לכתוב בעבודת השורשים.
ואני - מי אני מה אני? בת של מי שנחשבו "סבונים", "צאן לטבח", "שואתיים".
באותו רגע נתתי לעצמי מכה בראש ואמרתי: מספיק, גם לך יש שורשים. נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם ביתי בת ה 8, שכנראה הייתה חכמה ממני, הלכתי הביתה וכתבתי.
מוקדש באהבה לאפרת ילדתי שידעה לשאול את השאלה ויותר מזה ידעה לתת את התשובה.
הם היו גיבורים
"את יודעת, אמא," אמרה לי אפרת "אני לא מכירה את סבא וסבתא שלי, ספרי לי מעט." על הורי? שאלתי אין לי שום סיפור מיוחד, הם נולדו והם חיו והם השאירו אותי לבד. לא לחמו בבריטים, לא הקימו מדינה, לא היו באצ"ל, בלח"י , גם לא בהגנה. סתם אנשים שנולדו בגולה עבדו, התפרנסו, הקימו משפחה, עד שמישהו החליט להשבית את השמחה הוא הפריד, הוא קרע, הוא השמיד והשאיר בהם צלקות לתמיד.
אבא שלי, לדוגמא, היה צעיר, היו לו אשה ושתי ילדות והוא אהב את שלושתן והוא איבד אותן כשעלו בעשן הכבשן. את עצמו מצא במחנה השמדה "אושוויץ" קוראים לו והוא ידוע לשמצה "העבודה משחררת" הקבילו את פניו ושנים הוא עבד בשכר חייו. עבד על נפשו, עבד על שפיותו, נפש לא הרג
הוא רק עבד ושרד.
אמא שלי, גם היא אשה פשוטה. לקחו לה את הבעל ועל בנה היא כבר נאבקה. בגטו, כשכולם מסרו את ילדיהם בפקודה היא הצליחה להסתירו בסתר כנפה שנתיים שמה נפשה בכפה עד שברגע אחד הקריב עצמו בעבורה ונורה. מאותו היום ועד לרגע מותה שתתו דם ליבה ונשמתה.
אמא ואבא שלי אין מה לספר במיוחד, נולדו וחיו והיו לאיש אחד. יכלו לשטן, שרדו את השואה, לחמו על שפיותם ועל מקומם על פני האדמה. עקורים מביתם נשאו את פניהם לארץ מולדת להניח עליה את עצמותיהם. בסדרה "עמוד האש" זאת שלפני "תקומה" הם היו בכל פרק אבל לא רואים אותם באף תמונה. ובכל זאת, אם מסתכלים היטב ומזיזים טיפה את הראש אפשר בכל אחד מהפרקים את שניהם לפגוש. במסע הגדול שאחרי השחרור מן המחנות, במחנה העקורים ובגניבת הגבולות, בעליה הבלתי ליגאלית באחת הספינות הרעועות, בלחימה נגד משחתות הצי הבריטי, בגירוש לקפריסין, במחנות שבאי, בשירת "התקווה" וב"ציון הלא תשאלי".
הביתה הם באו, לבית שבדמיונם ואיש לא רצה לשמוע ואיש גם לא העריך את מאבקם. כי אבא ואמא שלי היו אנשים פשוטים, הם לא היו בפלמ"ח ורק קצת לחמו בבריטים, הם לא הקימו מדינה, הם לא היו באצ"ל, בלח"י או בהגנה.
הם רק היו החומר שממנו עושים עם סגולה.
אחר כך אבא שלי למד קצת עברית ואמא שלי לא כל כך ואני נולדתי והבאתי את שיאון ואת עמית וגם אותך.
את רואה אפרתי, אין לי מה לספר לך על ההורים.
"זה לא נכון" ,ענתה הילדה
"סבא וסבתא שלי היו גיבורים!"