בין זכרון לזכרון


י' בטבת – צום העשירי, אחד מארבעת הצומות על חורבן הבית, נקבע כיום הקדיש הכללי,

לזכר הנספים בשואה שיום מותם לא ידוע.

27.1 – יום הזכרון הבינלאומי לזכר קרבנות השואה, יהודים ומיעוטים נוספים, נקבע על ידי העצרת הכללית של האו"ם.

העצרת הכללית לא הצביעה על ההחלטה - היא התקבלה פה אחד וללא הצבעה.

התאריך נבחר משום שזהו היום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום בשנת 1945.

אלה הורי

שמשון וצשה קמפינסקי

גולי קפריסין עם מבט אופטימי אל המזרח, אל "א רץ צ יון וי רו ש ל א אים."

שניהם הלכו לעולמם מוקדם מדי, עם מטען כבד מנשוא, לפני שילדיי נולדו.

כשאפרת ביתי הייתה בת שמונה תפסה אותנו הצפירה של יום השואה בדרך לחנות נעלים. כשהסתיימה הצפירה היא ביקשה ממני לספר לה קצת על ההורים שלי.

מכל מה שידעתי בחרתי לספר לה את סיפור העפלתם לארץ ומלחמתם בבריטים שגרשו אותם לקפריסין. התגובה שלה הייתה מרגשת.

שלוש שנים אחר כך חגגה מדינת ישראל 50 .

הייתי אז בצוות הטלוויזיה הקהילתית ונתבקשנו לערוך את מגזין חודש אפריל. בדרך כלל מתייחסת התכנית של חודש אפריל לשואה ולתקומה. שאלנו חברים היכן הם היו ביום הכרזת המדינה וקיבלנו תשובות מדהימות. אחד נפל בשבי הירדני, אחד היה ממש ליד המוזיאון ברוטשילד, אחד היה בקרבות הדרום, ואני קינאתי בהם. לנכדים שלהם, חשבתי בליבי, יש מה לכתוב בעבודת השורשים.

ואני - מי אני מה אני? בת של מי שנחשבו "סבונים", "צאן לטבח", "שואתיים".

באותו רגע נתתי לעצמי מכה בראש ואמרתי: מספיק, גם לך יש שורשים. נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם ביתי בת ה 8, שכנראה הייתה חכמה ממני, הלכתי הביתה וכתבתי.

מוקדש באהבה לאפרת ילדתי שידעה לשאול את השאלה ויותר מזה ידעה לתת את התשובה.

הם היו גיבורים

"את יודעת, אמא," אמרה לי אפרת "אני לא מכירה את סבא וסבתא שלי, ספרי לי מעט." על הורי? שאלתי אין לי שום סיפור מיוחד, הם נולדו והם חיו והם השאירו אותי לבד. לא לחמו בבריטים, לא הקימו מדינה, לא היו באצ"ל, בלח"י , גם לא בהגנה. סתם אנשים שנולדו בגולה עבדו, התפרנסו, הקימו משפחה, עד שמישהו החליט להשבית את השמחה הוא הפריד, הוא קרע, הוא השמיד והשאיר בהם צלקות לתמיד.