עכשיו בגיל 72 אני מבינה שאני רומנטיקנית שבורת לב!

אתמול ברחוב קשיש חמוד מושיט לי יד

מבקש ממני לעזור לו לחצות את הכביש. "הרמזור מתחלף במהירות" אמר. "אני מתבלבל כשהוא מתחלף" הוסיף. שלבתי ידי בידו וחצינו שנינו יחדיו אט אט את הכביש. הרגשתי גאווה גדולה בלב גבר אמנם קשיש ביקש את ידי. והוא הרגיש את חום ידי בכפו וחייך אלי ואני חייכתי אליו בחזרה. (בפה סגור כמובן כדי שהוא לא יבחין ברווח שבין השיניים שלי). ידעתי בלבי שאם היינו צעירים בחמישים שנה היינו מתנשקים. בלהט, עכשיו ,כאן באמצע הכביש אבל בגיל 72 שנינו פתאום נבהלנו מאוד כי אכן כפי שהוא ניבא לפתע האור ברמזור התחלף מירוק לאדום ואנחנו חשבנו שאנחנו נדרסים יחד! אוי ואבוי! זה כבר לא היה רומנטי אלא מפחיד מאוד. ומשכתי אותו בידי ורצתי גוררת אותו עמדי , בקושי. והגענו למדרכה ולא התנשקנו כי עברו כבר חמישים שנה ומרוב בהלה היינו זקוקים שנינו פשוט לנשום אוויר צח והרבה ולא היה לנו אפילו כוח להסתכל זה בזו וזו בזה. ואחר כך כשכבר הייתה לי נשימה ורציתי לחייך אליו חיוך בפה סגור כמובן אתם זוכרים בגלל הרווח בשיניים ראיתי אותו כבר מתרחק ברחוב רוטשילד פוסע מדודות וגבו אלי. ולכן מאתמול אני קצת פחות מאמינה ברומנטיקה מאשר שלשום. אז מה עם הנשימה שלו חזרה אליו יותר מהר מאשר הנשימה שלי חזרה אלי? אז מה? אי אפשר לחכות רגע עד שניפרד