בשבילי, מיץ גזר

מעולם לא חשבתי להיות עצמאית, בעיקר כי לא רציתי לעבוד מהבית. זה היה נראה לי נורא. לקום בבוקר, לא לצאת לשום מקום, להתיישב מול המחשב, ומידי פעם להיכנס למטבח, ולברך את הקיר: "Hiya Wall" כמו שירלי ולנטיין בסרט ההוא מסוף שנות ה-80. מי יכולה לשאת את עצמה בחברת עצמה כל כך הרבה שעות ביום?

כשנולד הבכור שלי, חשבתי שארצה להיות איתו בבית, אבל בסופו של דבר חזרתי לעבודה מייד עם תום חופשת הלידה. אומנם הגעתי למשרד ממש מוקדם כדי לצאת בשעה שלוש, אבל שמחתי שיש לי לאן לצאת מהבית בבוקר.

כשנולדה הקטנה, ידעתי שלא אחזור למקום העבודה שלי. חשבתי שיהיה מצויין להישאר איתה בבית. אוי, כמה שאני טעיתי. זה לא היה רעיון טוב בכלל. בגיל 7 חודשים היא נכנסה לגן, וכשהיתה בת 10 חודשים התחלתי לעבוד במקום חדש. היה לי קשה ועמוס, אבל מאוד נהניתי. חשבתי שלעבוד חצי משרה בתפקיד שלי, זה הדבר הכי מוצלח שיכול להיות. היה לי מושלם. באמת. לא עלה על דעתי לחיות אחרת.

אבל, החיים מזמנים לנו שינויים והזדמנויות חדשות. הבכור כבר היה בכיתה ב' והקטנה לקראת סיום גן חובה, ואני החלטתי שאני חייבת שינוי. ידעתי שאני אוהבת את מה שאני עושה, אבל רציתי לעשות את זה אחרת. בדרך שלי. החלטתי להיות עצמאית. לעשות (כמעט) את אותו הדבר, אבל בעצמי. ההחלטה שלי "הפתיעה" אותי. למה? לא רק בגלל עצם הרעיון לא להיות שכירה, אלא ההבנה שאעבוד מהבית. כן, מהבית! אני? בהחלט מאוד מפתיע. מפתיע שלא נחרדתי מהרעיון. הרי ממש לא רציתי לקום בבוקר ולא לצאת לשום מקום, אז כנראה שמשהו בי השתנה. משהו השתנה בבית. בהרגשה. הבית היה לי פתאום מאוד נעים. מקום בטוח. רגוע. ביתי היה לגמרי מבצרי.

ומאז שאני עובדת מהבית, אין מאושרת ממני. אני רגועה. אני כל הזמן בעשייה והראש שלי עובד כל הזמן. אני הרבה, הרבה יותר, יצירתית! דווקא ללא מסגרת מוגדרת של שעות עבודה, אני יכולה לעשות כמה דברים במקביל, ולהספיק הרבה יותר. אני "קופצת" מדבר לדבר כל היום, וזה שומר אותי עירנית ומרוכזת.

ובכל זאת מצאתי חיסרון אחד קטן. בעצם, לא חיסרון. נקרא לזה אי-נוחות. כשאני רוצה להיפגש עם לקוחות, אין לי מקום מתאים. בכל זאת אני גרה בדירה אחת עם שני ילדים, בעל וחתולה. המטבח לא תמיד מסודר, הכביסה מתייבשת בסלון, וחדר העבודה שלי (אם בכלל מתאים לקרוא לו ככה) הוא גם "מחסן" לחומרי יצירה ומשחקים. אז מה אני עושה? נפגשת בבתי קפה. זה מאוד נחמד, אבל לא תמיד אידיאלי. לפעמים "לא נעים" לשבת שעתיים, ולהזמין "רק" שתיה, ולפעמים פשוט רועש מידי (מי שנתקל בפרלמנט הפנסיונרים, שמתכנס בבוקר בארקפה רעננה, מבין למה אני מתכוונת).

בחודשים שחלפו מהכרזת העצמאות הפרטית שלי, מצאתי בתי קפה מועדפים לקיים פגישות עם לקוחות. אני מגיעה עם הלפטופ שלי, מתיישבת, ומרגישה כמו הייטקיסטית צעירה. זאת תחושה משעשעת. לפעמים, אפילו טוב שיש הרבה התרחשויות מסביב והסחות דעת. כשאני מקיימת עם לקוח סימולציה של ראיון עבודה, לא דרושה לי סביבה סטרילית. להיפך, דווקא אווירה חופשית עשוייה לדמות סביבת ריאיון מאתגרת. המהומה מאפשרת לנו לתרגל כיצד להישאר מרוכז וממוקד, גם כאשר יש הפרעות מסביב שקוטעות את חוט המחשבה.

יחד עם זה, לא הייתי מתנגדת לקיים פגישות במקום כלשהו, שבו מקובל ומותר לשבת כמה שרוצים, ולא להרגיש מחוייבים לשום דבר. משהו כמו Hub Cafe כפר-סבאי לעצמאיות, וגם לעצמאים, שאפשר יהיה לקיים בו פגישות עם לקוחות, וגם להכיר האחד את השני, ליצור קהילה, וליזום שיתופי פעולה מקומיים. בסופו של דבר, כולם ירוויחו.

בינתיים, אני אמשיך להיפגש עם לקוחות בבתי הקפה המועדפים עלי. כששואלת המלצרית "מה תרצו?" ומלכסנת מבט (מאוכזב מאוד, יש לומר) אל הלפטופ שלי, אני אומרת: "בשבילי, מיץ גזר", ולפעמים נזכרת בלב בבדיחה על השפן. הרי אם נפגשים בבוקר, אז אני את הקפה שלי כבר שתיתי, ואם נפגשים בערב, אז מה קפה קשור לסיפור. ובכלל, אם כבר שתייה, אז משהו מרווה ומרענן כמו מיץ גזר. ככה אני גם יכולה להגיד לעצמי ששתיתי משהוא בריא. בערך.

רוצה לקרוא עוד? היכנסי לבלוג שלי