לראות את הקשת בענן

היה לי חודש מעצבן. ממש. הילדים שיגעו אותי, ומטלות הבית הסיזיפיות לא נגמרו (הן לא יכולות להיגמר...), ולא הספקתי את כל הדברים שרציתי, ותכף חופשת הלידה נגמרת ומה עם כל הדברים שתיכננתי?

אז כעסתי.

ואת הכעס הוצאתי על כל מי שהיה סביבי.

ואז קראתי איזו תגובה, לאיזה פוסט בפייסבוק. אולי היא בנאלית, או 'אותה הגברת בשינוי אדרת', אבל משהו בה נגע בי:

יש אנשים שרואים קשת בענן ומתעצבנים שהיא מסתירה להם את השמים

לראות את הקשת | ליאת קמחי

אז הבנתי שאני מהאנשים האלה. שבמקום לשמוח בשובבים שלי, שעושים שטויות ומתפתחים ומתנהגים בדיוק כמו שילדים בני גילם צריכים להתנהג (ולהתלכלך, וללכלך, ולהרעיש, ולהתנגד, ולהביע דיעה...) אני רק כועסת שהר הכביסה שלי גדל.

ושאני בכלל לא כועסת עליהם, אלא רק לחוצה ודואגת איך תעבור ההסתגלות בגן ואיך אסתדר אחרי שאחזור לעבודה במשרה מלאה. ואני חוששת כל כך ממחלות החורף האלו, שבשנה הקודמת רדפו אותנו שבוע אחר שבוע.

ושאמא שלי היקרה, מנסה לעזור לי, ולא תמיד יודעת איך, אבל זו בטח לא סיבה לכעוס עליה.

ושכשנגיע לגשר, נחצה אותו. או שנלך מתחתיו, או שנבנה אחד חדש לידו. לא יודעת, לא החלטתי, הכל טוב.

לראות את הקשת | ליאת קמחי

ואז משהו בי נרגע.


ברור שאחר כך כעסתי שוב, אני גם בנאדם.

אבל זה היה בפרופורציות המתאימות.


אז מה עובד לכם כשאתם כועסים? תגלו לי...


בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע