בסיאול הייאוש יותר נוח - עצמאית בפיג'מה חלק ב'

בן זוגי היקר נסע לשבועיים עבודה בסיאול ואני הצטרפתי לשמונה ימי חופשה, מזכיר לי את נס חנוכה שמגיע ומאיר לך קצת את השגרה המשעממת של חודש דצמבר המתיש משהו. ארזתי גם את אחי הקטן במזוודה וסידרתי לנו חופשה איכותית ומרתקת בקצה השני של היבשת.

עצמאית בפיג'מה - חלק ב'

אז זה אחד היתרונות בלהיות "עצמאית". כן, בהמשך לבלוג הקודם, כשאת קובעת לעצמך את הלו"ז, מה כבר יכול להיות. אז חלק יגידו לי שהתברכתי וחלק יבינו מה המשמעות של כל זה: את תמיד עובדת!!! גם כשאת לא במשרד הביתי שלך, גם כשאת "בחופשה" את בהיכון תמידי לאיזה מייל או טלפון שאת ממש, אבל ממש חייבת לענות לו ועכשיו!!!

וכך לפני החופשה המיוחלת עבדתי ימים כלילות על מנת לצמצמם עד כמה שניתן את הפערים וכדי לוודא שהכל מתוקתק ואף אחד לא ירגיש ממש בחסרוני. השתדלתי לתת לתלמידים שלי שיעורים אקסטרה, להכין אותם למבחנים מבעוד מועד ולשלוח הגהה אחרונה לעבודה סמינריונית שהתבשלה לאט בחודשים האחרונים, כמעט כמו החמין של שבת שכבר מאמצע השבוע נח לו בתנור.

אבודים בסיאול

טסתי כ-10 שעות לראות קוריאנים והרבה. עיר ענקית, כ-26.5 מיליון תושבים, נקייה להפליא, שקטה והחיים בה מתנהלים בסדר מופתי. האמת, לא פלא. מרוב הטכנולוגיה המפותחת והמתקדמת בעולם שיש לעיר הזו להציע, נדמה כאילו הם מנהלים מערכות יחסים בשלט רחוק ולכן השיח בין האנשים כמעט ואינו נשמע.

בלי ששמתי לב הקידמה שאבה אותי אליה ומצאתי את עצמי רודפת אחרי גאדג'ט מגניב לסלולרי שלי כדי להישאר מעודכנת. גם החורף הקר שמתאים כרגע לעונה לא גרם לי לחשוב פעמיים כשהסתובבתי נפעמת ברחובות והכובע שלראשי נתן לי קצת הגנה לתאי המוח שהמשיכו לעבוד במרץ כאילו אני נמצאת בעיצומו של מבחן פסיכומטרי ארוך ומייגע. באופן אישי, אני מעדיפה לטייל כשבחוץ 5 מעלות צליוס מאשר 35 שאז אין לך ממש לאן לברוח ואת נמסה כמו גלידה שהוכנסה למיקרו.

"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם "[קהלת ג' א'].

אין ספק שהזמן הוא הגורם המכריע בימינו, ובעיקר בימיה של העצמאית: יש זמן לזרוע, לשתול ולנטוע, ויש זמן לקצור ולאסוף את היבול. כן, בדיוק כך!! רק שמה לעשות שאצלנו הזריעה והשתילה הם תמידיים והכרחיים גם כשאת באמצע האיסוף של יבולך, של יבולו ושל כל העולם יחד. את תמיד זורעת: תמיד מבשלת סדנה מרתקת, הרצאה חשובה או עוד דיל שווה בשביל הלקוחות שלך.

והזמן הזה...כמה שהוא מרשה לעצמו לקחת את הזמן בעצמו ואת מוצאת את עצמך רודפת אחריו כל העת. למה? כי זה אף פעם לא מספיק לך: להיות, לחוות, לטעום, לגעת, להתרגש, לחשוב ולפעמים גם להחליט. וזה אף פעם לא יהיה הזמן הטוב הזה לעשות משהו...לצאת לחופשה, לכתוב או לקבל עוד לקוח. ואת בהתלבטויות שלך והוא זורם לו במהירות כמו הנחלים שזורמים לים במסלולם הקבוע.

זמן לחזור קצת אחורה, לילדות שלי. לתמימות, לרגעים שבהם אישיותך מתעצבת ואת מרגישה משוחררת כי עוד אין את כבלי הזמן/החברה/המקום או התכתיבים של מה אסור ומה מותר.

רציתי לעלות לכל המתקנים ולחוות קצת ילדות נעימה, אותה ילדות שלא תמיד הספקתי להיות נוכחת בה בגלל אילוצי משפחה כאלה ואחרים שהכתיבו לי התבגרות מוקדמת.

עמדתי שם מול כל המתקנים וצחקתי עם הילדים הקטנים תוך שאני מפליגה בדמיוני אל מחוזות אחרים. עוד מעט אני אחווה שוב את הילדות, יחד עם ילדיי שלי ואני אצחק אתם בקול גדול תוך שאני משחררת את הילדה הקטנה שבי שכבר שנים זועקת לצאת החוצה.

חוזרת לעצמי, לשפיות, לכאן ולעכשיו. מתרפקת על המציאות היפה שאלוהים סידר לי אחרי כשליש חיים, כאילו אומר: "סבלת מספיק, עכשיו תיהני"

ממשיכה לכתוב אבל בקצב שלי,

ממשיכה לעבוד, אבל מאמצת לי חוקים משלי,

ממשיכה לענות לכל שאלה, אבל בזמן שלי,

ממשיכה לגדול ולפרוח, אבל לפי התנאים שלי.

ממשיכה להיות עצמאית, אבל בדרכי !!!!

שלכם, דיקלה :)

נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג
עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע
להורדת ספר המתכונים של סירי לידה

קטגוריות בבלוג