מקוצ'רות או לא להיות
למרות שהיא טרייה טרייה בחיי, פחות משנה, מאיושה הפכה לאיזו לשון ים שמדי פעם אני מתרסקת לחופיה פעם בצחוק ופעם בבכי וזה לא קורה לי המונים, כזה מעקף ישיר חותך זמן ותחרוואט היא עשתה לי, נקי, מזוקק, אמיתי. לא יאמן.
אין דרך אחרת עם מאיה... כמות הכישרון, הכריזמה, הראייה הישירה ללב, הקואצ'ינג שתרצה או לא תרצה פשוט יקרה מעצמו איתה בין אם את מכירה אותה יובלות או שאתה מכיר אותה שעה.
כל הקסם הזה לוקט ליצירה יצירתית, אדג'ית, מצחיקה עד דמעות ואם יורשה לי להשתפך ממש, משהו שעוד טרם נראה כאן. ישבתי איתה לשיחה צפופה, על מקוצ'רות, על לי שבתי השותפה המקסימה שלה, על האומץ והציפייה מורטת העצבים שבהשקת קמפיין למימון המונים (https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=20748) על נשיות ועל הומור, חצי מהזמן היא הצחיקה אותי אבל בסוף הצלחנו :) ספרי לציבורה הקדושה, מה את עושה?
תיכף מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה, מנחה לסגנון, לדיבור מול קהל והתגברות על פחד במה. שחקנית תסריטאית ויוצרת.
וקצת עלייך:
אין קצת...או הכל או כלום. אולי את תספרי עלי?
אני צוחקת ומשיבה לה... טוב אנחנו נפרוט את השאלה לשאלות קטנות, תזכרי שאת התחלת.
רגע מכונן בחייך:
כשהייתי ילדה הייתי בלאס וגאס עם המשפחה, היה שם קזינו לילדים, כזה שזוכים בו בצעצועים. היתה שם בובת אריה ענקית וברגע שראיתי אותה התאהבתי . אבא שלי ואחי ניסו שוב ושוב לזכות בה, לי לא נתנו לנסות כי זה היה מאוד קשה ולא חשבו שיש לי סיכוי. כל דולר היה שלוש כדורים שצריך לזרוק לאיזה כד ארור נורא רחוק והוצאנו שם כבר המון כסף בנסיונות. בסוף אבא שלי הכריז שזהו! זה הדולר האחרון. התחננתי שיתנו לי את הכדור האחרון, אמא שלי אמרה לאבא שלי לתת לי (בשלב הזה היה ברור שזה בלתי אפשרי), הוא נתן לי את הכדור, זרקתי, לא הבנתי לאן נעלם הכדור...לא תפסתי בכלל שהוא נכנס לכד. הכל זז בהילוך איטי אמא שלי קפצה מאושר... אבא שלי החזיק את הראש בידיים לא האמין ואח שלי התעצבן שהצלחתי בנסיון הראשון חחחח. אפילו המוכר היה בהלם. ישבתי עם האריה העצום הזה כל הטיסה חזרה לישראל... הוא לא נכנס לתאים מעל הראש וסירבתי לשלוח אותו לבטן המטוס. כשאני מחפשת בטחון אני נזכרת ברגע הזה ובאריה שלי.
זה סיפור נהדר, נראה לי שגם אני אאמץ את האריה שלך מדי פעם.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
חוסר בטחון זה משעמם אז להתקדם... משום מה זה שחרר אותי מהתעסקות יתר בשאלות של עצמי.
האישה האידאלית בעינייך?
אין כזו, כל דבר אידאלי הוא תלוי מצב וזמני. האמת שאין לי מושג, אבל נראה לי שאם יש כזו..
אז האישה האידאלית לא מתעניינת במה היא האישה האידאלית.
מה מחרפן אותך?
חוסר אחריות.
מהי הקללה האהובה עלייך?
כנראה שפאק. אני אומרת אותה המון.
ספרי לנו פרט מפתיע או עסיסי על עצמך:
אני חושבת שאני מציצנית. אני אוהבת להסתכל על אנשים כשהם לא יודעים שאני מסתכלת. אני לא עבריינית... אני לא מציצה לאנשים מהחלון או דרך חור בקיר. אני חושבת שזה מגיע מסקרנות מבני אדם, לראות איך הם מתנהגים כשהם לא חושבים שרואים אותם. במיוחד אנשים שאני לא מכירה. להמציא להם סיפורים ...לקרוא אותם בלי להתקרב.
איך נולדה מקוצ'רות?
לפני מקוצ'רות כתבתי סדרה אחרת, משהו אחר לחלוטין, מאוד מורכב ויקר.
ממש לא להפקה עצמאית, והיא כמעט התממשה, היו משקיעים והתעניינות גם בארצות הברית.
אבל ברגע האחרון הכל קרס על זכויות בפגישה של עורכי הדין וזה שבר אותי, לא ידעתי לעמוד מולם. הייתי מאוד שונה, חסרת בטחון, לא ידעתי לדבר כמו שאני יודעת היום.
בטח שלא לעמוד על שלי ותכלס הרגשתי כמו ילדה קטנה בחדר של גברים מפחידים.
הם אמרו לי שזה הפרוייקט הראשון שלי ואני צריכה לשמוח שמתעניינים בו
לתת בעצם את כל הזכויות ופעם הבאה שיהיה לי פרויקט אבוא עם נסיון ושם.
אבל לא יכולתי לתת ככה את הסדרה הזו כי הייתי מאוד קשורה אליה וגם היום אני עדיין קשורה אליה. אכלו אותי בלי מלח. בסוף ברחתי מכל הלחץ הזה ועזבתי את זה. פשוט ויתרתי, הייתי שבורה. השקעתי שנים בסדרה הזו ונשבר לי הלב. ידעתי שאני רוצה ליצור משהו שהפעם יהיה בידיים שלי. היו כל מיני רעיונות לסדרות ופיצ'רים ואז פגשתי את לי בלימודים ונהיינו סטאדי באדי למבחנים.
מאיה ולי והמקוצ'רות ביניהן:
האמת שחלק נרחב ממקוצ'רות נולד ממש ברגע. אני למדתי עם לי כמו שאנחנו תמיד לומדות, היינו צוות לימודי מצויין כי היא נורא לחוצה ממבחנים ולי קשה לשבת ללמוד, והלחץ שלה היה גורם לי להיות מרוכזת כי פחדתי ממנה. פעם אחת היא פתאום הפסיקה את הלימודים בדרמטיות והכריזה שהיא חייבת לפרוק ואז היא התחילה באיזה שצף של מרמור מהתעשיה וכמה קשה וזה שליהי גרינברג משחקת באיזה משהו בעוד שהיא תקועה באיזה תפקיד שהיא לא מרוצה ממנו.
באותה השניה ממש ראיתי את שתי הדמויות. פתאום התחשק לי לענות לה כמאיה מנטור, משם זה התפתח. יש לנו חיבור מעולה, גם כבנות אדם, אנחנו משלימות זו את זו... אני כותבת ומאוד יצירתית אבל לבד אני לא מגיעה רחוק... הכל נשאר ברמת רעיונות. היא מאוד טובה בלעשות סדר, לארגן ולערוך. יש לנו חיבור יצירתי מצוין, אנחנו מפרות אחת את השנייה ומסוגלות לראות ביחד דברים שעדיין לא קיימים. זה חיבור מאוד מיוחד ונדיר. זה דבר נהדר למצוא...יותר קשה מלמצוא זוגיות לדעתי...למצוא פרטנר ליצירה. המטרה היתה שאנחנו עושות הכל עצמאית ומעלות ליוטיוב ואחרי שיהיו כמה פרקים אז נלך להדסטארט ונגייס כסף. השקענו המון כסף, הקמנו סט צילומים וצילנו במהלך סופ"ש פרוע שישה פרקים. אבל אז קרה הבלתי צפוי...היו המון בעיות טכניות שלא איפשרו לערוך את הפרקים.
"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה"
במשך שנה וחצי ויתרנו על זה כי זה ממש שבר אותנו. אבל בסוף חבר בא עם רעיון וכוחות מחודשים. הוא הסתכל על החומרים ואמר שנכון שאי אפשר לערוך את הפרקים המלאים אבל אפשר להציל קטעים, להכין טריילר שנותן איזו שהיא הצצה לעולם שיצרנו ולהזמין אנשים לעזור לנו להרים את הסדרה באמצעות גיוס המונים.
זה מה שעשינו. אני גאה בעצמי שניסיתי. זה הדבר הכי מפחיד והכי גדול והכי חשוב שאי פעם עשיתי. פשוט להעיז לנסות איפה שייתכן שאכשל...וגם כשלון פומבי...לא נעים.
אבל אני אחגוג בסוף הקמפיין כך או כך...כי עבורי זו גדילה והתפתחות מטורפת.
איזה מסר חשוב לך להעביר מתוך מקוצ'רות ובכלל?
וואו יש המון... כל פרק הוא משהוא אחר, בגדול אני רוצה שנשים יעיזו יותר, אפילו אני שנחשבת יחסית לאמיצה וקולנית...לא העזתי מספיק. אנחנו מפחדות להיכשל, וממה יגידו, ומה אם לא יאהבו... ומלאות בחרדות שאנחנו לא באמת טובות ורק עובדות על מי שחושב שכן וזו תחושה שיש אותה במידה מסוימת לרוב הנשים. אז אני דבר ראשון עושה מה שאני חושבת שנשים צריכות לעשות יותר ומתחילה לפחות ליישם בעצמי.
דבר נוסף הוא שהיה לי חשוב להתעסק בסוגיות של מגדר ופמניזם בצורה שונה בגישה שלי.
אני מאמינה שאנחנו חיים בתקופה מאוד מבלבלת, גם עבור נשים וגם עבור גברים.
היה שינוי דרמטי בעולם תוך זמן קצר... ממצב שלנשים אין זכות להצביע או זכאות לחשבון בנק משל עצמן לרעיון של שיוויון מגדרי. זה דבר לא פשוט. איפה זה שם את הנשים? איפה זה שם את הגברים? מה מותר להרגיש? להגיד? לעשות? מה לא.
יש איזו שהיא תפיסה של פמניזם כאג'נדה מסרסת ומעיקה ולא רק על ידי גברים גם על ידי נשים... שזה הזוי כי פמניזם זה שיוויון. הדבר הכי בסיסי שיש. אבל לא... יש פה יותר מזה, יש פה בלבול מושגי - של ערכים של זהויות. אני חושבת שצריך להתעסק בזה, דווקא באמצעות הומור.
מותר להיות מצחיקה?
מותר וצריך :) במדרג ההעזה האנושי ההומור הוא אחרון, הוא החוצפה, הוא אמת בעטיפה מחוייכת. הייתי רוצה שנשים יעזו להיות חצופות, ישירות, בוטות אפילו והחברה מצידה לא תמצמץ, בדיוק כמו שלגברים היא לא ממצמצת.
שתי קצוות נשיות מקוצ'רות לקשת אחת:
אני ולי מייצגות שתי קצוות של נשיות שאני חושבת שקיימות בכל אישה.
מצד אחד אנחנו בטוחות בעצמנו, יודעות שיש לנו יכולת ושכל ושאנחנו צודקות והרבה פעמים גם מתנהגות בהתאם... אבל איפה שהוא עמוק בפנים יש לנו את הספק הקטן....את המקום הזה שאחרי שאנחנו מכריזות תקשיבו לי! פתאום אנחנו שואלות את עצמנו אולי אנחנו טועות. אני רוצה להראות שיכול להיות אחרת. לשחק ברעיונות מסויימים לאתגר תפיסות מסוימות.
אני רוצה להבליט עד כמה אנחנו חיים בחברה ביקורתית ושניתן להתמודד עם זה רק עם הבנה של כמות הביקורתיות, בפרט כלפי נשים, גברים על נשים ונשים על נשים, להיות חלק בלהנמיך טיפונת את הקולות האלה, גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים.
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
בכלא. כי שדדתי בנק כדי להשלים את מה שחסר למקוצ'רות ותפסו אותי כי אני לא רצה מהר.
מה מאיה מנטור הייתה אומרת לך?
מה שהיא אומרת ללי בגדול. פטתי - סתם, האמת שהיא הייתה עפה עלי כי מאיה מנטור מאוד אוהבת את עצמה...ואנחנו דומות.
אז מי את מאיה מנטור או לי?
אני שתיהן... כמו כל אישה. תלוי באיזו שניה את תופסת אותי...
הקמפיין של מאיה ולי עומד כרגע על 82% ממש ישורת אחרונה, אם בא לכן ולכם להיות אלו שיגידו בעוד שנה בסיפוק "תמכתי בהד סטארט המגניב שלהן" כנסו לדף ותבחרו לכם תשורה נאה.
