יש גבול לכל חתול?

תמיד היו לי חתולים. טוב, כמעט תמיד. מגיל 8 עד 35. לחתולה הראשונה קראתי גָ'קי. חתולה שחורה עם עיניים ירוקות. האחרונה היתה שוקולית, חתולה לבנה עם כתמי נמר אפורים ואישיות מתפנקת. לפי הסיפורים, היה לי גם כלב פודל שחור העונה לשם פּוּקי, צב גינה קטן ושני תוכים. את התוכים, כך אומרים, שחררתי מהכלוב. לגבי הצב אין לי שום מושג, אבל סיפרו לי שהיו לו פינות מועדפות בבית עבור כל שעה ביום. את הפודל פוקי אני לא זוכרת, אבל אמרו לי שהייתי משליכה צעצועים מהמיטה, על מנת שהוא יתפוס, ויזרוק לי אותם בחזרה.

את החתולים אני זוכרת מצוין. אני אוהבת חתולים. יש להם ביטחון עצמי. הם עצמאים, מרדנים, עקשנים, אניני טעם, מפונקים ובטוחים שהם בעלי הבית. הם לא מתרפסים, לא מתחנפים, לא סלחנים ולעולם לא ישנים על הרצפה. להיפך, הם בוחרים בקפידה את המקום הכי נעים והכי גבוה בבית, וזהו, המקום הזה הוא שלהם. כל החתולים שגידלתי נהנו להיות בבית, אבל גם הסתובבו בחופשיות בחוץ, טיפסו על עצים, ורדפו אחרי ציפורים. היה להם קולר ואישיות הרפתקנית.

אמרו לי שהחתולה ג'קי נקראה כך על שם ז'קלין קנדי, אבל אני לא חושבת שזה נכון. אני חושבת שפשוט אהבתי את הצליל של השם הזה. קיבלתי אותה במתנה. היא הגיעה אלי בסלסלת קש קטנה עם ידית עגולה וארוכה כמו סלסלת טנא של שבועות. היא היתה מגולגלת כמו כדור קטן ושחור במרכז הסלסלה. אני זוכרת שלקחו אותי לקנות לה אוכל, ושאלו אותי: "קרן, את יודעת מה חתולים אוכלים?", ואני עניתי: "בטח. חלב!". "לא...", תיקנו אותי, "חתולים לא "אוכלים" חלב. זה מה שאת רואה בסרטים. במציאות הם אוכלים אוכל מיוחד של חתולים שקונים בקופסא. הם יכולים לשתות חלב לפעמים, אבל זה לא מה שהם אוכלים כל היום". אני זוכרת שהתשובה הזאת היתה מאוד מעניינת בעיני, והמשכתי להרהר בה דקות ארוכות.

קרן לביא-אברהם | החתולה ג'קי

לג'קי הצטרף חתול נמר אפור שלקחנו אלינו למשמרת. היתה בשכונה פנימייה לילדים, ומכיוון שחתולים התרבו במתחם הפנימייה- אני מניחה שילדים פשוט האכילו אותם- החליטה ההנהלה לפנות לעירייה, על מנת לטפל ב"בעיה". אחת הילדות טיפחה חתול אחד, ונתנה לו את השם מיקי. כשהבינה שהחתולים עלולים "להיעלם" היא ביקשה שניקח את מיקי אלינו הביתה.

ג'קי ומיקי היו צמד חמד. נולדו להם שני גורים: ג'ין וג'אן. מיקי היה אבא מצוין. הוא היה מתכרבל עם הגורים שניסו לינוק ממנו, בזמן שג'קי היתה עסוקה בעניינים אחרים. את שני הגורים מסרנו למשפחה אחת עם ילדים קטנים שגרה במושב.

היתה לי גם חתולה אפורה וארוכת פרווה. אני לא זוכרת איך היא הגיעה אלינו, אבל נאלצנו להיפרד ממנה בעקבות תאונה שעברה. היא לא היתה איתי זמן רב, ולכן לא הצלחתי להיזכר בשמה עד שראיתי אותו כתוב באחד מאלבומי התמונות. אלכס. למה? על שם מי? אין לי מושג. הצטערתי כשהיא עזבה אותנו.

קרן לביא-אברהם | החתולה אלכס

בהמלטה השנייה ג'קי היתה אמא מסורה וגאה לשלושה גורים: שניים שחורים ואחד נמר אפור. שניים מהם מסרנו. גור שחור אחד נתתי לחברה מהכיתה, אבל היא החזירה לי אותו לאחר כחודש. היא אמרה שהוא מיילל כל הזמן. זה היה מזל, כי החתול הזה, שקראתי לו שוקו, לא היה לגמרי חתול. הוא היה "כלבתול". חתול עם אישיות של כלב.

קרן לביא-אברהם | החתולה ג'קי והגורים

שוקו היה מגיע בריצה כששרקו לו, והיה עונה ביללות כשמייללים לו. שוקו היה מתבונן בי בעניין כשדיברתי אליו, הולך אחרי כשיצאתי מהבית, ונכנס אחרי לבנק השכונתי שבקצה הרחוב. שוקו אהב ליטופים בבטן והיה מאוד חברותי וטוב לב. גם אחרי שג'קי נפטרה, שוקו ליווה אותי כמו חבר נאמן ושימח אותי תמיד. כשהזדקן וחלה, טיפלתי בו במסירות, וסלחתי לו על כל הטרחה שגרם, עד שהרגשתי שהוא מיצה. הוא לא רצה ליטול תרופות יותר. בלב כבד הרדמנו אותו. אהבתי את החתול הזה אהבת נפש.

קרן לביא-אברהם | החתולים ג'קי ושוקו

חתולה נוספת היתה לי. היה לך אף ארוך וצר והיא היתה מאוד תובענית ולא ממש נחמדה. קראתי לה פיצי. גם היא שחורה, אבל עם כתם לבן קטן בבטן. היא היתה מתלוננת סדרתית. כשעמית הצטרף אלי בדירתי הקטנה בתל אביב, הוא קיבל כשותפה גם את החתולה, ושנינו חיינו איתה, עד שחלתה ונפרדנו ממנה.

לאחר כמה חודשים ראה עמית חתולה יפה, ארוכת פרווה ואבודה, לא רחוק מהבית שלנו, ושאל אותי אם ארצה לראות אותה. כמובן שרציתי. היא אכן היתה מקסימה. הרמתי אותה והיא התכרבלה בזרועותיי והתמסרה לליטופים, בעודה מגרגרת ומסתכלת עלי במבט מתפנק. כמובן שלקחנו אותה אלינו. קראנו לה שוקולית. כשנולד הבן שלנו, היא היתה עדינה ומתוקה, ולא התנגדה ולא כעסה, כשהוא משך לה באוזניים. בוקר אחד מצאתי אותה ללא רוח חיים שוכבת על הרצפה במטבח. זה היה כמה שבועות לאחר שעיקרנו אותה, ועד היום אני לא בטוחה, אם לא היה קשר בין הדברים. מאז לא רציתי לגדל חתולים בכלל.

קרן לביא-אברהם | החתולה שוקולית

אבל עמית רצה לגדל חתול. "בשביל מה?" שאלתי אותו. "כדי שיהיו עוד משהו להתעסק איתו? גם ככה החיים מורכבים מאלפי משימות קטנות. ואם החתול יהיה חולה? ומה יהיה כשהוא ימות? אני מגדלת ילדים, לא חתולים".

עמית והבן שלנו לא ויתרו והמשיכו להתעקש עד שעשיתי פרצוף ונכנעתי. ברור. לפני כחודשיים הלכנו ליום אימוץ בפארק רעננה, וחזרנו עם חתולה ארוכת אוזניים, רזה וישנונית. חתולה עם פרווה מקושקשת, ולא יפה בכלל. לא במיוחד התלהבתי ממנה. חלפו כמה חודשים ואני מאוהבת. היא פשוט מהממת. היא יפה והיא גם מאוד מיוחדת. השארנו לה את השם שקיבלה באומנה והשם שלה לגמרי מתאים לה. אמנם היא סובלת ממחלות של גורים, ומדאיגה אותי לא מעט, אבל כולי תקווה שתתחזק ותהיה בריאה. וכך, כשאני בת 43, מתחילה שושלת חדשה של חתולים. לחתולה הראשונה קוראים בובית.

קרן לביא-אברהם | החתולה בובית

גם אתם אוהבים חתולים? שונאים? מפחדים מחתולים, או אולי מעריצים אותם? בכל מקרה, אי אפשר להישאר אדישים. כשאני בבית, יושבת ועובדת מול המחשב, כמה נחמד שמגיעה בובית, מתיישבת על הברכיים שלי ומגרגרת בהנאה. "אני כאן!" היא אומרת. "את לא לבד. תתייחסי אלי בבקשה" ואני מתייחסת. כי אין, אין גבול לחתול.

רוצה לקרוא עוד? היכנסי לבלוג שלי

קרן לביא-אברהם

אימון אישי לתעסוקה וקריירה

הכנה לראיון עבודה | שדרוג קורות חיים

בלוג | אתר | פייסבוק

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות