יש גבול לכל חתול?

תמיד היו לי חתולים. טוב, כמעט תמיד. מגיל 8 עד 35. לחתולה הראשונה קראתי גָ'קי. חתולה שחורה עם עיניים ירוקות. האחרונה היתה שוקולית, חתולה לבנה עם כתמי נמר אפורים ואישיות מתפנקת. לפי הסיפורים, היה לי גם כלב פודל שחור העונה לשם פּוּקי, צב גינה קטן ושני תוכים. את התוכים, כך אומרים, שחררתי מהכלוב. לגבי הצב אין לי שום מושג, אבל סיפרו לי שהיו לו פינות מועדפות בבית עבור כל שעה ביום. את הפודל פוקי אני לא זוכרת, אבל אמרו לי שהייתי משליכה צעצועים מהמיטה, על מנת שהוא יתפוס, ויזרוק לי אותם בחזרה.

את החתולים אני זוכרת מצוין. אני אוהבת חתולים. יש להם ביטחון עצמי. הם עצמאים, מרדנים, עקשנים, אניני טעם, מפונקים ובטוחים שהם בעלי הבית. הם לא מתרפסים, לא מתחנפים, לא סלחנים ולעולם לא ישנים על הרצפה. להיפך, הם בוחרים בקפידה את המקום הכי נעים והכי גבוה בבית, וזהו, המקום הזה הוא שלהם. כל החתולים שגידלתי נהנו להיות בבית, אבל גם הסתובבו בחופשיות בחוץ, טיפסו על עצים, ורדפו אחרי ציפורים. היה