אחת מכפר סבא: ראיון עם קרן זכות

שם: קרן זכות

שכונה: הפרחים

מקצוע: מטפלת רגשית, התמחות במחול ותנועה :מקצוע

סטטוס: נשואה + שתי קטנות יקרות

את קרן זכות אני מכירה מהגינה הציבורית. יש בה משהו, רגוע נעים וכובש. יש אנשים שאתה מרגיש שאתה מכיר אותם, כבר מהרגע הראשון, אולי זה החיוך, או תחושת הביטחון שהיא נוסכת בי. אולי זה סתם בדמיון שלי. קרן ואני התחברנו מהר מאוד וקבענו להיפגש עם הילדים, על אף שהם לא היו באותן המסגרות (דבר שלא תמיד מצליח לקרות עם כל אמא חביבה שאני פוגשת בגינה, על אף הרצון הטוב). בשנה שעברה, כשהגענו לגן עיריה בפעם הראשונה, שמחתי לגלות שסוף סוף הילדים שלנו נמצאים באותה המסגרת, כך שהקשר באופן טבעי התהדק והמפגשים שלנו עם הילדים הפכו לתכופים יותר. חלק מהפוסטים שלי מוקדשים לראיונות של נשות העיר השונות. הראיון שלי עם קרן, הוא מתנה עבורכן, פשוט תקראו את הראיון עימה ותבינו מייד למה אני התאהבתי.

איך הגעת לכפר סבא?

לכפר סבא הגעתי, כמו כל הדברים הטובים, באופן מאוד לא מתוכנן מראש. אני ירושלמית במקור ובן זוגי מקריית אונו, התגוררנו בתל אביב כארבע שנים ובשלב מסוים אחרי שסיימתי ללמוד, חיפשנו מקום. לא ממש ידענו מה אנחנו מחפשים אבל היום ברור לי יותר שחיפשנו מקום שניתן להניח בו את שתי כפות הרגליים בנינוחות, בביטחון. מקום שיש בו איזון מספיק טוב בין חמימות קהילתית לבין חופש של עיר ואפשרות להתנהל באופן עצמאי.

מה הזיכרון הכי משמעותי שלך?

זכורה לי תמונה כשהייתי בת 4, "שיעור פתוח" בחוג בלט בירושלים. ההורים שלי הגיעו והתקבצו נרגשים בסוף האולם. היתה שם הרבה ציפייה והתרגשות ונכח בשיעור אלכס, מנהל הסטודיו, מורה שהיה רקדן בבלט הייצוגי של מוסקווה. היום זה אולי פחות מרשים, אבל בזמנו התרגשנו מאוד, אפילו רעדנו אני חושבת. התבקשנו לרקוד, כל אחת בתורה כשהפסנתרנית אלתרה. ואני הייתי קטנה, אולי הכי קטנה מבין הבנות, שנה ראשונה בחוג. המוסיקה התחילה ואני בלי לגמרי לדעת מה אני עושה, התחלתי לרקוד כמו שלא ידעתי אפילו שהגוף שלי מסוגל. אני זוכרת את הקפיצות, הידיים מושטות לצדדים ובעיקר את תחושת החופש המופלאה. מובן שהייתי רחוקה מלהיות הפרימה בלרינה החדשה, אבל היה שם חופש להעיז ולהראות, שמחה מאוד גדולה. עד היום אני מחפשת את החופש והשמחה הללו בחיים הפרטיים שלי עם הבנות שלי, בטיפול, בהוראה.

מה למדת עם הפיכתך לאמא?

לאורך שנות האמהות שלי, למדתי עם הזמן להתסכל באור אחר על המערכת הזו שנקראת משפחה, כמו גם על זוג ההורים שעומדים בבסיסה. אולי בראש ובראשונה, למדתי להבין שיש כאן מורכבות. כל הזמן. יש כאן שני הורים שהם אינדיבידואלים שנושאים על גופם את ההיסטוריה האישית שלהם, השאיפות, האכזבות, התקוות לעתיד. יש שני הורים שעליהם נסמכים ונשענים הילדים בכל התמודדות וצמיחה בעולם, בטח בשנים הראשונות אבל גם מאוחר יותר. בתוך כל הדברים הללו, יש המון אתגרים, אלו שקשורים להתנהלות יומיומית ואלו שצצים פתאום (כמו עניינים בריאותיים, מעברים, משברים משפחתיים) כי כאלו הם החיים. בעבר כשהייתי נוהגת להסתכל על זוגות ומשפחות בעלות קילומטראז' גדול יותר משלנו, לא באמת הבנתי את המורכבות הזו שהם נדרשים לה. כשהתווספה הבת השנייה שלנו למשפחה התחלתי להבין, וההסתכלות על זוגיות השתנתה. פתאום נעשה בהיר מאוד למה חשוב כל כך שכל אחד מבני הזוג יתפתח ויצמח עבור עצמו כאדם, כהורה, כאיש מקצוע. לצד זה, כמה חשוב לקיים דיאלוג ולהתנהל יחד ולא כשתי יישויות נפרדות.

מה גורם לך להרגיש יפה?

כמובן שלהרגיש יפה זה תמיד תלוי מצב רוח אבל אני יכולה להרגיש שכשאני שמחה אני מרגישה גם יפה וגם אובייקטיבית זורחת יותר כלפי חוץ

גלי לנו מהי הפינה האהובה עלייך בעיר?

מי שמכיר אותי קרוב לוודאי יצחק כשיקרא את השורות האלו, אבל הפינה האהובה עליי בעיר היא גינת כלנית. בעצם, יש לי אולי יחסי אהבה שנאה עם הגינה הזו אבל כאמא לשתי בנות צעירות, אני מבלה בגינה הזו די הרבה. אנחנו גרים מאוד קרוב אליה, היא מוצלת ונעימה (עם הרבה מאוד יתושים, נכון), אבל תמיד אני יודעת שנפגוש שם מישהו לשחק איתו (בשבילן) וגם קצת לקשקש איתו (בשבילי).

מה החלק הכי טוב ביום העבודה שלך?

הרגעים הכי טובים הם הרגעים שלא ניתן להגדיר במילים, רגעים שבהם מתרחשת הבנה וקרבה מאוד משמעותיים בין ההורים, הילדה/ הילד לביני. אלה רגעים מאוד מרגשים מכיוון שאני יודעת כמה קשה לבוא למפגש טיפולי, יש הרבה מאוד חשש ואי וודאות ופה אפשר להרגיש ולראות שההורים וגם הילד/ה חויים את הרווח הגדול שבהעזה כן לבוא לטיפול.

ברגעים האלה שבהם נרקם הקשר הייחודי והיקר הזה, נוצר בסיס משמעותי לעבודה, לתהליך ולשינוי.

מה יכול לשגע אותך?

בעבודה שלי כמטפלת רגשית, יש לי לרוב את המרחב ואת הפריווילגיה המלאים שלא למהר או לרצות להספיק, אבל בהתנהלות היומיומית שלי אני הרבה פעמים מהירה מאוד וכל עיכוב או התמהמהות יכולים לשגע אותי. דוגמא קלאסית קורית כמעט בכל פעם שאנחנו מתכוננים לצאת מהבית. או אז בעלי היקר והאהוב מחליט שזה הרגע המדויק ביותר להשקות את העציצים (!). כמובן שאני יכולה להתפוצץ. כשאני כבר שואלת למה עכשיו חשוב במיוחד במיוחד להשקות אותם, הוא שואל (ובצדק רב) אם אני זוכרת להשקות בזמן אחר. כמובן שלא. אז אני משתדלת לרטון בשקט וחושבת על זה שלפחות זו דוגמא ממש טובה שאני חווה על בשרי לקושי בסנכרון ובהתאמה בין שניים (זוג הורים, אחים, הורה – ילד).

מה יש לך תמיד בתיק?

האמת היא שאין לי! יש לי תיק מלא בדברים, כבד אפילו , אבל לפעמים אני יכולה לשכוח דברים מהותיים כמו מגבונים או חיתולים. כנראה שבחלקים האחרים של החיים אני כל כך מקפידה ולוקחת אחריות, שבחלקים אחרים אני מרפה ואם אני נתקעת אני פשוט נאלצת לבחון את כושר האלתור שלי. לרוב זה מסתדר יופי וכשזה לא, אפשר בדיעבד קצת לצחוק על זה.

ספרי לנו פרט מפתיע על עצמך

כמה חודשים אחרי שחזרתי מהטיול הגדול בדרום אמריקה, אחרי שהצלחתי לחסוך עוד קצת כסף, נסעתי לפריז לשנה. שכרתי דירה באזור מקסים ונעים והתחלתי ללמוד צרפתית בתוכנית לתלמידי חוץ של אוניברסיטת הסורבון. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת, הזדמנות להכיר חיים אחרים, תרבות אחרת. עבדתי, למדתי ורקדתי (פלמנקו) אבל אולי הכי מעניין היה להסתכל מבחוץ על תרבות ומנטליות כל כך אחרת מזו שמוכרת לכולנו כאן.

איזה מסר חשוב לך להעביר?

בשנים האחרונות אני עסוקה מאוד בנושא יחסי הורים וילדים. לפני כשנתיים חוויתי בעצמי את הקושי והמורכבות שעולה כאשר הורים נדרשים לפנות לאיש מקצוע (הבת הקטנה שלי נדרשה לעבור פרוצדורה רפואית מורכבת והיה לנו צורך בליווי והדרכה שהתייחסו לנושא הרגשי). אין לי מילים לתאר מה שלמדתי כאשת מקצוע בשנייה שבה נדרשתי לעמוד מן העבר השני של המתרס. כמה כבוד, כמה זהירות, כמה צניעות נדרשת מהמטפל שהוא בסך הכל אורח בחיים שלמים ומורכבים של הורה וילדו. בהמשך לדברים הללו, חשוב לי מאוד להדגיש עד כמה משמעותי התהליך שקורה עם ההורים במקביל לעבודתו של הילד/ הנער במפגשים הטיפוליים. לאורך השנים אני מוצאת שכאשר הורה שמביא את ילדו לטיפול, מוכן גם הוא לקחת חלק משמעותי בתהליך ובעבודה, השינוי שמושג עמוק יותר ומשך התהליך נעשה קצר יותר.

טיפ מהמקצוע: איזו הנחייה היית נותנת להורים שילדיהם מתמודדים עם קשיים חברתיים?

אני רוצה לדבר על המקום שלנו כהורים לילדים שחווים קושי חברתי.

ילדים ומתבגרים חווים קשיים חברתיים בכל מיני וורסיות וסיטואציות וההתמודדות שנדרשת מהם היא לעיתים קשה ומכאיבה מאוד. בעצם, נדרשת מהילדים או המתבגרים שלנו למידה, ללמוד את עצמי (מי אני, מה חשוב לי, איפה הגבולות שלי) ומי הם האחרים שבסביבתי (מה חשוב לאחר, מה עשוי לפגוע בו, על מה הוא לא יוותר וכו'). זו לא למידה פשוטה, היא מתרחשת "תוך כדי תנועה" ועבור חלק מהילדים היא גם לא מיידית. אבל אם נפנה רגע להסתכל עלינו ההורים, העמדה ההורית שבה אנחנו מקבלים דיווח מהילד הפרטי שלנו על סיטואציה חברתית לא פשוטה, היא אולי יותר מכל גדושה בחוסר אונים. ידינו קשורות, אין לנו שליטה על אופן השתלשלות הסיטואציה או על ההתנהלות של החברים/ החברות. בגלל חוסר האונים העצום הזה, כמו גם העובדה שהנושא הזה מציף אצלנו את הנושא החברתי והדימוי העצמי שלנו, הנטייה המיידית היא לפעול, להיות מעורבים, לפעמים מעורבים מאוד.

כמה קשה במצבים הללו "לא לעשות כלום" ואיך ניתן להשאיר את הילד להתמודד בלי שום סיוע. אז בהחלט לא להשאיר לבד. להקשיב, להיות, לחבק, לא למהר לתת עצות (עצות נחוות המון פעמים כהוראה חיצונית וקשה מאוד לאמץ את העצות הללו). להבין שעם עליית החרדה והמצוקה שלנו, הילד שלנו מיד יקיש על מצבו "אם ההורה שלי כל כך טרוד ולחוץ מהמצב, כנראה שהמצב שלי באמת גרוע". בנוסף, במקרים שבהם ההורים מגלים מעורבות גדולה מאוד עשויה להתפתח תלות במעורבות זו כך שהפעלת ההורה הופכת להיות אסטרטגיית התמודדות, או בעצם אסטרטגיית המנעות מאחר והיא ממקדת את מירב תשומת הלב ומאפשרת שלא להתמודד באופן ישיר עם הסיטואציה החברתית הקשה. לבסוף, במקרים הללו חשוב מאוד להפריד בין התכנים שקופצים באופן אוטומטי אצלנו וקשורים להיסטוריה הפרטית שלנו, לבין המצוקה שהילד שלי מביא כרגע. ההפרדה הזו, לא תמיד פשוטה אבל יכולה לסייע להורה במידה רבה כך שהוא יוכל להמשיך ולשמש כעוגן המשמעותי בתוך הלמידה הזו שעל הילד לצלוח.

אני מאוד אוהבת לראיין נשים מהעיר ולגלות את המרקם האנושי המיוחד שעושה את כפר סבא לכזו עיר מדהימה. זה כבר מספר חודשים שהראיון הזה מתהווה לו כך שלמעשה, מאז שהחלטתי לראיין את קרן ועד שהראיון הגיע לפרסום, הספקתי לשכנע אותה להצטרף לבלוגריות של מועצת נשים כפר סבא (זה קרה בגל הגיוס האחרון). אני חייבת לומר שמבחינתי, זו אחת התרומות שלי לעיר כפר סבא... מחכה כבר לקרוא את הפוסטים הבאים שלה כאן בבלוג.