שוקובו


אלהים נמצא בפרטים, ורגעי האושר והחסד שהוא מוכן להקציב לנו לא ממש נפוצים,

אני מזהה את רגעי האושר בדיעבד, מספיקה להבחין בהם בהתרחקותם ולא מצליחה לאחוז בשוליהם ולעכב.

אולי משום כך אני מתענגת על אותו רגע קסום שחוויתי, בעת שיצאתי ממקום עבודתי, מועצה מקומית לא גדולה בלב השרון ההביל.

כשיצאתי משם, לאחר כך וכך פגישות, התחלף האור הפלורסנטי הלבנבן של חדרי בכתום - צהוב – בוהק - מכאיב לעיניים כחולות, של השמש, שבחרה לעמוד, כמו בכל יום בשעה זו, ממש מעל לראשי הגלוי, הג'ינג'י. גם הקרירות המסויימת של המזגן המוזיקלי פגה מיד עם נגיעת קרניה של הנ"ל בצחור עורי שלמד פרק בהכנת סטייק WELL DONE והזכיר לי שאני גם רעבה.

על אף העובדה שחמישה צעדים בינוניים בלבד הפרידו ביני לבין מכוניתי, גבר עלי יצרי וסטיתי לעבר הקיוסק הקרוב כדי לשבור שבר ולספק את רעבוני.

"שבר" אמרתי והתכוונתי לארטיק "שוקובו", שתפקידו היה לצנן את האוויר, את האווירה ואת הרעב בו זמנית.

תיק גדול לארטיק קטן.

בשובי מן הקיוסק מצאתי לצד מכוניתי, בשכנות מאוד צמודה, חיפושית קטנה. כלומר, תבנית פח בצבע דהוי, מקושטת בחוטי תיל נושאי תפקידי חיבור ותמיכה, בולטת בלכלוכה.

עם כל כך הרבה סימנים מיוחדים לא נותר לנהגת אלא להחנותה באופן מיוחד,

וכך מצאתי אותה, חציה על הכביש וחציה על המדרכה, מעמידה בצל את מכוניתי וחוסמת את הנתיב להשתלבותי בתנועה.

באותו רגע, של אושר, אתם זוכרים, עמדו בפני שלוש משימות מיוחדות:

1. לא להתעצבן –

רגיעה ושקט נפשי מזרימים את הדם למקומות הנכונים,

מקלים על החשיבה, והעוית שהם יוצרים בשולי הפה

מתפרשת לעיתים קרובות כחיוך המטעה את היריב.

2. להמשיך לאכול את הארטיק –

"שוקובו" עם תפקידים חשובים שמאיים לשנות מצב

צבירה ולקשט את בגדי.

3. לתמרן את דרכי החוצה –

צהרים, חם, מתה להגיע הביתה.

בהתבוננות מהירה בסביבה לא הצלחתי לאתר מישהו שיכול היה להיחשב כבעליה החוקיים של הבונבונירה הארוזה בתיל. איש מהעוברים והשבים לא ידע למי היא שייכת. בעלי החנויות הפנו אלי את גבם בזלזול ויושבי הקיוסק ממלאי הטוטו נשארו אדישים וחסרי תגובה.

וכך בעודי מנסה למלא את כל שלוש המשימות (3,2,1) בו זמנית נתגלה לי החסד האלוהי.

אשה צעירה שעל פי מראה גופה החטוב ופניה הנאים התאימה יותר למכונית ספורט בעלת גג מתקפל, (אני מתנצלת על הסטריאוטיפיות) - שמה פעמיה אל הגרוטאה.

פתחתי את החלון, הטייתי מעט את ראשי כדי להתגבר על הפרש הגבהים בינינו, ובענווה, תוך איפוק וליקוק (השוקובו) הערתי כמעט בלחש:

"ככה חונים?"

אינני יודעת על מה לחצתי, אך לפתע, ללא כל הכנה מוקדמת, נפלטו מן הפתח המסומן בצבע אדום בוהק הממוקם בחלקו העליון של אותו גוף יפה, כל כך הרבה דברים מכוערים ומגעילים – היפוכו המוחלט של המראה.

אותה גברת צעירה איבחנה אצלי טמטום ושגעון, וצרחה לעומת פי החתום שאפסיק לצעוק.

בין אבחנה לצעקה ניסיתי לקרר את האווירה, אך הרוח הקלה שנשבה מכיווני הפיחה דווקא את האש בעיניה מזרות האימה, והיא החליטה להאשים אותי בפגיעה בפנס שלה – למרות שאפילו בזכוכית מגדלת אי אפשר היה למצוא שברים ורסיסים של הפלסטיק הצהוב ליד, לצד, מעל ומתחת לבונבוניירה.

ואז כשהעזתי לאמר לה שהפנס נשבר כנראה במקום הקודם בו חנתה באופן לא חוקי שלפה את תשובת המחץ הכי הגיונית שמצאה לאירוע.

"תראי איך את נראית"!!

ירתה לעברי בבוז גלוי, ולא יספה.

כל מעייני טענותיי שגם לפני כן לא ממש שפעו, נסתתמו לחלוטין.

הסתכלתי על עצמי במראה ומצאתי אותה צודקת.

אכן, נראיתי זוועה, אבל א י ך ז ה ל ע ז א ז ל קשור לצורת החניה שלה?

האם עובדת היותי אישה לא מטופחת נותנת לגיטימציה לכל פתח מסומן באדום בוהק בחלקו העליון של גוף חטוב, לעבור על חוקי החניה?

התקפלתי, השפלתי את עיני, המשכתי ללקק את ה"שוקובו" שהתברר כמאכזב וכלא יעיל בכל אמת מידה.

הוא לא צינן את האוויר, גם לא את האווירה ואפילו בעיית הרעב נשארה בעינה.

הכנסתי להילוך ונמוגותי מן המקום.

בחמש הדקות הראשונות שלאחר מכן ניהלתי את הקרב המילולי של חיי, בלב, וניצחתי.

היו לי כל התשובות הנכונות, בעלות ההיגיון המתאים לשכל הישר שלה.

היו לי גם כל שורות המחץ שהכניעו אותה.

בלב.

ואז לפתע, אולי בגלל שכרון הניצחון, נתערפלו עיני ונהיגתי התנהלה על פי הזכרון בלבד.

הדמעות שזרמו, היו כבדות ומעומק שלא הצלחתי להגיע אליו.

שאלתי את עצמי שוב ושוב איך זה שמכל הדברים שיצאו מתוך עביט השופכין הזאת העטופה במראה המטעה הכניע אותי דווקא

ה"תראי איך את נראית".

אני עדיין עובדת על זה.

וכך עבר לו אותו רגע של אושר אלוהי קסום שבו: נחסמתי, הערתי, קוללתי, בכיתי, קיוויתי וחזרתי לשגרה.

שבוע אחרי, שוב נסגרה מאחורי הדלת, המכונית ניצבה מולי, השמש קפחה על ראשי ואני בחרתי לקנות "שוקובו".

קיוויתי שגם החיפושית תהיה שם , בשביל לשחזר את רגע האושר,

ולא.

אני בטוחה שגם לכם היו פה ושם רגעי אושר וחסד שלא ממש תרצו לזכור.

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים