מעשה ב 23 ארגזים, 4 מזוודות ותינוק אחד

11 באוגוסט 2015, 2:10 לפנות בוקר, שדה התעופה בן גוריון

אנו עומדים בתור לדלפק הצ'ק אין לטיסות יוצאות, לצידנו אימי שהצטרפה למסע בתפקיד המבוגר האחראי ועליי במנשא, איתן נחום, האיש הקטן שלנו, בן ה 4 חודשים ויומיים.

לטיסה שלנו מצטרפות גם 4 מזוודות ו 23 ארגזים, שזה בעצם, כל הבית שלנו כרגע, לאחר אחסון מלאי מכובד ממטלטלינו בבתי בני משפחה חפים מפשע.

לאחר מסע בן 16 שעות (קונקשיין, זמני המתנה, העברות וכבישים... חתיכת מסע עם תינוק רך) אנו מגיעים ליעד: סנט פטרסבורג היפה שברוסיה, מיקום השליחות הציונית של אישי היקר – דניאל.

מטבח גדול

עמדו לרשותנו שבועיים למצוא דירה שתהווה בית חדש למשפחתנו הקטנה.

לכאורה, הדרישות היו לא גבוהות: דירה במרכז העיר, עם מעלית לעגלת תינוק, חדר אורחים ומטבח גדולים כדי שיהיה אפשר לארח כמה שיותר.

מהר מאוד הבנו שהמשימה לא פשוטה מכיוון שהמרחקים בטווח "מרכז עיר" כה גדולה (המונה למעלה מ 5 מיליון תושבים) פשוט עצומים.

החלטנו להתייחס למשימה כהזדמנות להכיר את העיר וכך, בכל יום מחדש, היינו משאירים את האפרוח שלנו עם אימי ויוצאים לראות דירות באזור אחר בעיר.

לאחר שראינו למעלה מ 20 דירות, בחרנו בסופו של דבר, לשכור את הדירה השנייה אותה ראינו אך פסלנו עקב מרחקה לעבודה, זה היה לפני שהבנו שנסיעה של 50 דקות לכל כיוון היא לגמרי בסדר (ביום לא פקוק).

בחרנו בדירה כי הרגשתי בה בבית מהרגע הראשון שנכנסנו בפאתיה, אולי בגלל המטבח הגדול, אולי בגלל הנוף עוצר הנשימה שנגלה ממרפסותיה ואולי בגלל שהיה קל לדמיין את המשפחה והחברים שלנו ממלאים את פינת האוכל בחום הישראלי הזה, שאופייני רק לנו.

מפרץ פינלנד, מראה עוצר נשימה בכל בוקר מחדש

געגועים לארץ חלב ודבש

מוזר לדבר על געגועים כשנמצאים במקום זר רק שבועיים, אך אם חושבים על כך לעומק, מגלים שגעגוע הוא לאו דווקא לאנשים או מקומות מסוימים, לפעמים מדובר בגעגוע לתרבות, לשפה יקרה לליבנו או פשוט לריח של האוויר.

אם היה עליי למנות הבדל תרבותי משמעותי במיוחד, בינינו הישראלים לבין ה"פטרבורגים", הייתי לוודאי בוחרת בחיוך.

פה בארץ, אנו נוהגים להודות ולחייך לאנשים כאקט של מה בכך.

ביום שבו חייכתי והודיתי לקופאית על שניסתה לעזור לי למצוא תחליף חלב לבני (ולא מצאה בסוף) וננזפתי (ממש כך!) עם סבר פנים חמורות אל מול תור ארוך של אנשים בזו הלשון: "על מה תודה? הרי לא מצאתי!", הבנתי שמוטב לי לשמור את החיוכים למקרים מיוחדים.

זה היה רק שבוע לאחר הגעתנו לעיר, אך זה המחיש בצורה רועמת את המרחק התרבותי העצום בין הבית בו גדלנו לבין המקום הזה, בו עלינו לבנות עתה את ביתנו, לפחות בשנה הקרובה.

נכנסים לשגרה

3 שבועות בעיר הספיקו לנו כדי לארגן את הכל בדירה החדשה, לשכור מטפלת לאיתן שלנו ולהתחיל לחיות חיי שגרה.

למרות שאירחנו ללא הפסקה בני משפחה וחברים במשך החודשיים הראשונים בעיר, די הצלחנו לנהל אורח חיים "מקומי", הכרנו את כל הסופרמרקטים המומלצים בסביבתנו, הבנו אילו צירים עמוסים פחות בשעות הפקוקות של הבוקר ובעיקר נשאבנו שלא במודע לעולם התרבותי העשיר של העיר, עולם שלם של תאטרות, אופרות ומוזיאונים, שעד מהרה הפך להיות מנת חלקנו מידי שבוע.

במהלך היום היה האיש שלי עסוק עד מעל הראש בתפקידו התובעני, בעוד שאני עבדתי לצידו בעיקר בתמיכה שיווקית לפעילותו השוטפת, בערבים היינו מסיירים ברחובותיה המדהימים של העיר, הולכים להצגה או תערוכה חדשה ובסופי השבוע היינו מקטטים רגליים ממוזיאונים לקטדרלות עתיקות האוחזות בתוכן סיפורים עוצרי נשימה.

פקקים רבותיי

לא פעם מצאתי את עצמי חושבת שאם אי פעם אצטרך לבחור מקום אחד על פני התבל לעמוד בו בפקקים, אין ספק שאבחר בעיר הזו.

לא משנה היכן תעמדו, מספיק להעיף מבט חטוף מהחלון כדי להידהם מהנוף שישתקף בפניכם.

אומנם לקח לי לא מעט שעות של עמידה בפקקים להגיע למסקנה זו, אבל אני די גמורה בהחלטתי.

ובכלל, מצאתי שעמידה בפקקים מזמנת מחשבות מרובות ומגוונות למוח האדם.

אחת המחשבות הראשונות שמצאו כתובת אל ראשי, הייתה השאלה: "איך אני ממציאה את עצמי פה מחדש?", הרי הייתה זו פעם ראשונה בחיי שלא עבדתי בתפקיד תובעני, פעם ראשונה שאני "אמא עצמאית בשטח" (מרגע לידתו של איתן ועד לרגע הטיסה, היה ביתנו מלא בבני משפחה שחיבקו ועזרו ללא סוף), פעם ראשונה שאני "עוזרת" לפעילותו של בן זוגי ואיני אוחזת באג'נדה מקצועית / אישית שעליי לקדם עצמאית.

זו הייתה שאלה קשה.

היה "אדום ארוך", למורת רוחו של נהג המונית, הספקתי לקפוץ אל מחוץ לרכב, לצלם ולחזור לפני שהרמזור התחלף

כשההורמונים של הלידה עדיין ברקע, כשאחותי הגדולה והחברות הטובות מעבר לים, כשבעלי כל היום עסוק, מצאתי את עצמי רוב הזמן לבד.

לבד בבועה של אאוטסיידרית במקום יפה אך קר ומנוכר.

לבד בגעגועים לחיי הקודמים כבת אדם אדונית לעצמה - שלא תלויה בשעות האכלה / שינה של תינוק קטנטן, לבד בחוסר אונים מהמחשבה שאבלה שנה שלמה ב"ריק" אחד גדול, לבד בתחושה הזו ש"משהו לא בסדר", בעיקר כשמבחוץ הכל נראה "נוצץ" (כי כך נראית הרי שליחות או רילוקיישן בעיניי רוב הישראלים מהצד).

היה לי הרבה זמן לחשוב.

בשלב מסוים, הפסקתי לחשוב על "מה עכשיו", והתחלתי לחשוב על "מה מחר" ו"מה כשנחזור לארץ".

רבות מחשבות בלב איש..." / משלי"

שינוי תפיסה

מרגע שהתחלתי לחשוב את "המחר", כל הפעילות הקהילתית בה לקחתי חלק, שינתה בעיניי אור.

במקום להתגעגע לעיסוקי בעולם האירועים בו עסקתי בארץ, התחלתי ליצוק את ניסיוני בכל מה שרק נגעו בו ידיי.

כל ישיבת צוות, הרמת כוסית או אירוע קהילתי רחב משתתפים נכרכו ב"עטיפה שלי", הכל תוכנן בפרטי פרטים, תוזמן עד לפרט הקטן שבקטנים ו"דיבר" אותי, כמו בכל אירוע אותו אי פעם זכיתי לארגן בארץ.

זה חיזק אותי, העניק לי תחושת שייכות למקום ולקהילה, נטע בי תקווה ש"הנה, הכל בסדר עכשיו".

אך עד מהרה, זה שוב הרגיש לא מספיק. בעיקר כי זה הפך להיות "מה היום", והראש שלי כבר נכנס למוד של מחשבה על "המחר".

וכך התחלתי לכתוב למגירה, רשימות על גבי רשימות, טיפים, סקירות בתחום החתונות וכו'.

כעבור זמן מה, מצאתי את עצמי תוהה: "מה אעשה עם כל הרשימות האלו...?" והמילה הראשונה שצצה במוחי הייתה: "בלוג".

העוזר הקטן שלי, בודק את הטקסטים שלי

מה זה בכלל "בלוג"?

מלבד מס' פעמים בודדות בחיי בהן קראתי רשומות בבלוגים, לא ממש ידעתי "מה זה" או "איך זה עובד".

אז התחלתי לנדוד ברחבי הרשת, בפינטרסט (מודה שלוקה בהתמכרות קשה לדבר), באינסטגרם (כי אינסטאבלוג זה סופר IN בחו"ל) וכך, ללקט פיסות מידע ולהתחיל לשתול ניצנים של עמוד שדרה למשהו "גדול יותר" מאסופת רשימות ומחשבונים.

לאט לאט, הבלוג הזה שכתבתי למגירה, התחיל לקרום עור וגידים, סביבו, נבנתה לה תכנית עסקית המכילה סדרת שירותים, חבילות וסדנאות בתחום הפקת אירועים.

מפה לשם, התחלתי לחפש מתכנתי אתרים בסנט פטרסבורג ובארץ, למדתי פלטפורמות שונות, הכרתי חברות ומהנדסים העוסקים בדבר ובעיקר עשיתי מחקר שוק על תחומים שכל חיי נמנעתי מהם: תכנות, אפיון וחווית לקוח באתרי אינטרנט.

לפתע הימים שלי הפכו לימי "עבודה בכתיבה", תרתי בחיפוש אחר מקומות עם השראה לייצר תכנים חדשים, וכך נערמו להם בתיק, אינספור כרטיסי ביקור של בתי קפה מדליקים ברחבי העיר האפורה והמיוחדת הזו.

כך בעצם, במס' חודשי עבודה נולד לו המיזם שלי: "המארגנת" – בלוג, מדריך ובעיקר בית לארגון אירוע חלומי.

המארגנת – בלוג, מדריך ובעיקר בית לתכנון אירוע חלומי, מלא השראה ובהתאם לתקציב

חשבון נפש

כחודש לפני חזרתנו ארצה, בשיא האריזות והסידורים, מצאתי את עצמי עושה חשבון נפש.

התבוננתי על השנה שחלפה, על האתגרים שהיא זימנה, על הקשיים וההתמודדויות לצד החוזקות והניצחונות הקטנים.

הבנתי כמה השתנתי והתבגרתי, מצאתי שאני חוזרת ארצה מעט אחרת, בוחנת, שואלת וממוקדת יותר.

לראשונה בחיי למדתי להתבונן פנימה ולהיות כנה עם עצמי, גם אם זה בא על חשבון "נחמדות" לאחרים, כי מה שווה הנחמדות לאחרים אם אני לא נחמדה לעצמי?

מילדה - אישה - אנרג'ייזר בפול גז בגרתי להיות אישה שיודעת לשים ברקסים (ילדים הם המורים הטובים ביותר לדבר), למדתי לעצור ולשאול את עצמי: "האם זה עושה לי טוב?" ו"מה עושה לי טוב?" וללכת בעקבות הלב.

ובכלל, מצאתי שהחיים בשליחות בחו"ל כיחידה משפחתית מלמדים המון, על הדינמיקה הזוגית, על היכולת להתפשר לטובתו של האחר, על היכולת לקבל את הדברים שלא ניתן לשנות והאמונה שכל מה שיש – קיים מסיבה טובה.

ולמרות שתמיד ידעתי שזכיתי בבן זוג מדהים, השנה שחלפה לימדה אותי שהאיש שאני מחבקת בכל לילה כמו עלוקה הוא חברי הטוב ביותר, זה שמכיל אותי בכל מצב וזה שמניע ודוחף לפעולה ובעצם... האיש שמאמין בי הכי הרבה.

מתחילים לארוז

כוחה של המשפחה

קשה שלא לדבר על כוחה של המשפחה במשוואה הזו, משפחה שנאלצה לקבל את יציאתנו לשליחות כעובדה (היינו די מגובשים בהחלטתנו), לעמוד מנגד בעודנו אורזים את הבית ואת התינוק לו כולם חיכו, לחבק ולנשק לפרידה בציפייה לביקור הבא או לפחות לתמונה.

למדנו שאין זהו מובן מאליו כלל להיות חלק ממשפחה גדולה, מלוכדת ואוהבת, משפחה שיודעת לתמוך ולומר מילה טובה גם אם זה מגיע ממרחק 4.5 שעות טיסה, למדתי שיש לי את האחות הכי מדהימה בתבל וזו בעצם אחת המתנות הגדולות להן זכיתי בחיי.

למדתי שיש חברות שעומדות לצידי תמיד, גם אם אנו רחוקות זו מזו אלפי קילומטרים, ויש לי את הזכות לחיות את חיי בארץ לצד עצתן המועילה ומילתן הטובה.

אך מעל לכל אלו, למדתי שאני אסירת תודה, על מה שיש וגם על מה שאין.

למדתי שחשוב להודות ולהוקיר כל יום בקרב אהובנו, כי אין זהו מובן מאליו כלל.

טיול משפחתי אל מחוץ לעיר, רק מינוס 12 מעלות, פברואר 2016

מודה לכן על שהגעתן עד הלום והשקעתן מזמנכן לקרוא את הפוסט! זה מרגש אותי!

אם גם אתן חזרתן משליחות או מרילו' – מוזמנות לשתף את חוויותיכן בתגובות פה למטה.

אם יש לכן שאלות על יציאה למסגרת שליחות / רילו' משפחתית – אשתדל לענות מקרב לב.

אם הפוסט שלי נגע בכן – אשמח לדעת :)

ואם אתן מחפשות המלצות למסעדות, אטרקציות ומוזיאונים בסנקט פטרבורג – מבטיחה לכתוב על כך בפוסטים הבאים שלי.

______________________________________________________________

טלי אהרון | מייסדת מיזם "המארגנת" - בלוג, סדנאות ושירותי ניהול והפקת אירועים בהתאמה אישית

לעמוד הפייסבוק של המיזם: המארגנת

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא