מעשה ב 23 ארגזים, 4 מזוודות ותינוק אחד

11 באוגוסט 2015, 2:10 לפנות בוקר, שדה התעופה בן גוריון

אנו עומדים בתור לדלפק הצ'ק אין לטיסות יוצאות, לצידנו אימי שהצטרפה למסע בתפקיד המבוגר האחראי ועליי במנשא, איתן נחום, האיש הקטן שלנו, בן ה 4 חודשים ויומיים.

לטיסה שלנו מצטרפות גם 4 מזוודות ו 23 ארגזים, שזה בעצם, כל הבית שלנו כרגע, לאחר אחסון מלאי מכובד ממטלטלינו בבתי בני משפחה חפים מפשע.

לאחר מסע בן 16 שעות (קונקשיין, זמני המתנה, העברות וכבישים... חתיכת מסע עם תינוק רך) אנו מגיעים ליעד: סנט פטרסבורג היפה שברוסיה, מיקום השליחות הציונית של אישי היקר – דניאל.

מטבח גדול

עמדו לרשותנו שבועיים למצוא דירה שתהווה בית חדש למשפחתנו הקטנה.

לכאורה, הדרישות היו לא גבוהות: דירה במרכז העיר, עם מעלית לעגלת תינוק, חדר אורחים ומטבח גדולים כדי שיהיה אפשר לארח כמה שיותר.

מהר מאוד הבנו שהמשימה לא פשוטה מכיוון שהמרחקים בטווח "מרכז עיר" כה גדולה (המונה למעלה מ 5 מיליון תושבים) פשוט עצומים.

החלטנו להתייחס למשימה כהזדמנות להכיר את העיר וכך, בכל יום מחדש, היינו משאירים את האפרוח שלנו עם אימי ויוצאים לראות דירות באזור אחר בעיר.

לאחר שראינו למעלה מ 20 דירות, בחרנו בסופו של דבר, לשכור את הדירה השנייה אותה ראינו אך פסלנו עקב מרחקה לעבודה, זה היה לפני שהבנו שנסיעה של 50 דקות לכל כיוון היא לגמרי בסדר (ביום לא פקוק).

בחרנו בדירה כי הרגשתי בה בבית מהרגע הראשון שנכנסנו בפאתיה, אולי בגלל המטבח הגדול, אולי בגלל הנוף עוצר הנשימה שנגלה ממרפסותיה ואולי בגלל שהיה קל לדמיין את המשפחה והחברים שלנו ממלאים את פינת האוכל בחום הישראלי הזה, שאופייני רק לנו.

מפרץ פינלנד, מראה עוצר נשימה בכל בוקר מחדש

געגועים לארץ חלב ודבש

מוזר לדבר על געגועים כשנמצאים במקום זר רק שבועיים, אך אם חושבים על כך לעומק, מגלים שגעגוע הוא לאו דווקא לאנשים או מקומות מסוימים, לפעמים מדובר בגעגוע לתרבות, לשפה יקרה לליבנו או פשוט לריח של האוויר.

אם היה עליי למנות הבדל תרבותי משמעותי במיוחד, בינינו הישראלים לבין ה"פטרבורגים", הייתי לוודאי בוחרת בחיוך.

פה בארץ, אנו נוהגים להודות ולחייך לאנשים כאקט של מה בכך.

ביום שבו חייכתי והודיתי לקופאית על שניסתה לעזור לי למצוא תחליף חלב לבני (ולא מצאה בסוף) וננזפתי (ממש כך!) עם סבר פנים חמורות אל מול תור ארוך של אנשים בזו הלשון: "על מה תודה? הרי לא מצאתי!", הבנתי שמוטב לי לשמור את החיוכים למקרים מיוחדים.

זה היה רק שבוע לאחר הגעתנו לעיר, אך זה המחיש בצורה רועמת את המרחק התרבותי העצום בין הבית בו גדלנו לבין המקום הזה, בו עלינו לבנות עתה את ביתנו, לפחות בשנה הקרובה.

נכנסים לשגרה

3 שבועות בעיר הספיקו לנו כדי לארגן את הכל בדירה החדשה, לשכור מטפלת לאיתן שלנו ולהתחיל לחיות חיי שגרה.

למרות שאירחנו ללא הפסקה בני משפחה וחברים במשך החודשיים הראשונים בעיר, די הצלחנו לנהל אורח חיים "מקומי", הכרנו את כל הסופרמרקטים המומלצים בסביבתנו, הבנו אילו צירים עמוסים פחות בשעות הפקוקות של הבוקר ובעיקר נשאבנו שלא במודע לעולם התרבותי העשיר של העיר, עולם שלם של תאטרות, אופרות ומוזיאונים, שעד מהרה הפך להיות מנת חלקנו מידי שבוע.

במהלך היום היה האיש שלי עסוק עד מעל הראש בתפקידו התובעני, בעוד שאני עבדתי לצידו בעיקר בתמיכה שיווקית לפעילותו השוטפת, בערבים היינו מסיירים ברחובותיה המדהימים של העיר, הולכים להצגה או תערוכה חדשה ובסופי השבוע היינו מקטטים רגליים ממוזיאונים לקטדרלות עתיקות האוחזות בתוכן סיפורים עוצרי נשימה.

פקקים רבותיי

לא פעם מצאתי את עצמי חושבת שאם אי פעם אצטרך לבחור מקום אחד על פני התבל לעמוד בו בפקקים, אין ספק שאבחר בעיר הזו.