יצאתי למלא מיכלים, תיכף אשוב

כבר שבועיים הפוסט הזה נמצא אצלי בטיוטות. כשהתחלתי לכתוב אותו היינו בין החופש הגדול לחגים ובסביבה שלי פגשתי לא מעט נשים עם הלשון בחוץ כשהן מרגישות מרוקנות לחלוטין.

וזה גרם לי לחשוב על זה שהגיע הזמן שנרים את המסך מעל הנושא שנקרא "למלא את הצרכים שלנו". אבל הפוסט הזה חיכה כנראה לעוד זוית, לזו האישית שלי, וזו הגיעה בסוף השבוע האחרון כשירדתי למדבר לפסטיבל נאטראז'

מיה מילר | יצאתי למלא מיכלים, תיכף אשוב

הפעם נסעתי לפסטיבל בגירסה משפחתית שכללה את עצמי + אחותי, בעלה (שהופיע בפסטיבל) ואת התאומים שבלול ותעלול בני שנה ו-4, מה שאומר שמראש ידעתי שזה יהיה פסטיבל אחר מעצם העובדה שלא באתי רק כדי להיטען מיופיו של המדבר ומהחוויות של הסדנאות רק עבור עצמי, באתי גם כדי לסייע לאחותי בזמן שאבא של התאומים עובד.

ואכן זה היה פסטיבל אחר. מצד אחד קיבלתי מבט מזוקק על 24 שעות בחייה של אחותי כאמא (מניקה) לתאומים שמגלים את העולם (וכל אחד חוקר ורץ לכיוון אחר בכל רגע נתון), שתוך כדי יוצאות להם השיניים וצריכים יותר נחמה, שהולכים לישון ואז בדיוק מתחיל סאונד צ'ק והם שומעים את אבא שר "אז מי רוצה לישון בכלל? " , ומצד שני הייתי שם אני, הילדים שלי כבר גדולים (כמעט 20 ו- 18) בבית נשאר הכלב עם דוגיסיטר כך שהראש שלי היה פנוי ועל אף שהייתי שם לעזור לאחותי בתוך האינטנסיביות הגדולה שלה, עדיין מצאתי את הזמנים שהיו רק שלי. זמן לשבת עם הקפה מול המדבר בשקט. זמן לרקוד ולתת לאנרגיה שבתוכי להתפרץ החוצה ולחגוג, וזמן לשבת בתוך סדנה אחת שהיתה הכי מדוייקת שרק יכולתי לבקש שנתנה לי בהירות ותובנות ומתנות (אבל זה כנראה לפוסט הבא).

אז מתוך סופשבוע שהיו בו כאוס ושקט, שהיו בו התמסרות מוחלטת לצרכים של אחרים לצד מתן מענה לצרכים אישיים, מתוך השיחות עם אחותי שבהן עלה הצורך שלה והדרך שלה למלא את המיכלים שלה ומתוך המסע שלי כאשה, כמטפלת רגשית וכאמא בעיקר בעשור האחרון הפוסט הזה נכתב. מתוך אהבה וחמלה למורכבות החיים הנשית.

בגדול אנחנו מתבוננות על הצרכים שלנו דרך שתי עדשות: עדשה אחת היא צרכים שאנחנו מגדירות "צרכים קריטיים" לרוב אלה צרכים שקשורים לאנשים האחרים בחיינו בית, עבודה, ילדים , בן זוג , הורים .מילוי הצרכים הזה נעשה באופן כמעט אוטומטי והרבה פעמים משאיר אותנו שאובות ומיובשות.

העדשה השניה היא צרכים שמאפשרים לנו לבוא במגע עם המהות האמיתית שלנו , כאלה שהם ביטוי של הרצונות עמוקים שלנו. הצרכים האלה הרבה פעמים מוצאים את הביטוי שלהם במשפט "זה יהיה נחמד ש...."רק שלרוב מיד מגיע משהו קריטי ומיידי ואותו דבר שאנחנו יודעות שדרוש לנו יורד באחת לעדיפות נמוכה.

אז איך אפשר לסדר את החיים שלך כך שזה ממלא אותך, לעומת לשאוב אותך ולהשאיר אותך מיובשת?

הדבר הראשון - את צריכה לברר מי את ?

עבור מה אני? למען מה אני נמצאת כאן? מה אני מחוייבת לייצג במי שאני?

ואת יכולה לענות על זה כך אבל דרך יותר קלה לענות על זה היא להסתכל החוצה, מחוץ לעצמך. כי אנחנו בנות, וכשאנחנו מסתכלות מחוץ לעצמנו, אנחנו יכולות למצוא את עצמנו בקלות רבה יותר ולענות על השאלה:

אם יכולת לתת לאנשים שאת אוהבת חיים של כל דבר, פשוט להניף את מטה הקסם שלך ולהגיש להם את זה, מה היית נותנת להם? מה הדבר שהיית רוצה שיהיה להם יותר מכל?

ועבור כל אשה התשובה לשאלה הזו תהיה הדבר שהן חושבות שאם יהיה לך את זה, תהיה לך גישה לכל דבר שהוא משמעותי וחשוב.

לדוג' לחלק מהנשים זה יהיה "אמונה" או ,אומץ" או "אינטגריטי" או "יצירתיות" או "אמת" או "הוויה" או "יופי" לא רק יופי שטחי אלא יופי כמו האיכות הרוחנית שלו. ולאחרות זה יכול להיות "שלווה" או "שקט" או "שמחה" או "יצירת כיף" או כל דבר שהוא התשובה לדבר הזה.

מה שאני ממליצה לעשות הוא קודם כל לברר ולרשום את התשובה מס' 1 על זה, ואז אם יכול להיות עוד משהו, אז מה מספר 2, ואז אם יכול להיות עוד משהו אז מה מס' 3, ואז אם יכול להיות עוד משהו אז מה מספר 4. – זה ייתן לך את 4 האיכויות האציליות שלך (את מלכה , ולמלכות יש איכויות אציליות)

הדבר השני (וזה האתגר עבורנו כנשים) הוא להיות / לייצג בעצמך את מי שאת באמת.

דוג' לכך היא נניח שאשה רוצה להיות סבלנית ואומרת "זה זמן טוב להיות סבלנית" מה שאנחנו עושות באופן אוטומטי, אפילו בלי להיות מודעות לכך, אנחנו מחפשות בתוך הגוף שלנו את האיכות הזו. אוקיי איפה בגוף שלי שוכנת סבלנות? ואנחנו לא מוצאות אותה ומניחות ש ... "אופס בדיוק נגמרה לי סבלנות"