יצאתי למלא מיכלים, תיכף אשוב

כבר שבועיים הפוסט הזה נמצא אצלי בטיוטות. כשהתחלתי לכתוב אותו היינו בין החופש הגדול לחגים ובסביבה שלי פגשתי לא מעט נשים עם הלשון בחוץ כשהן מרגישות מרוקנות לחלוטין.

וזה גרם לי לחשוב על זה שהגיע הזמן שנרים את המסך מעל הנושא שנקרא "למלא את הצרכים שלנו". אבל הפוסט הזה חיכה כנראה לעוד זוית, לזו האישית שלי, וזו הגיעה בסוף השבוע האחרון כשירדתי למדבר לפסטיבל נאטראז'

מיה מילר | יצאתי למלא מיכלים, תיכף אשוב

הפעם נסעתי לפסטיבל בגירסה משפחתית שכללה את עצמי + אחותי, בעלה (שהופיע בפסטיבל) ואת התאומים שבלול ותעלול בני שנה ו-4, מה שאומר שמראש ידעתי שזה יהיה פסטיבל אחר מעצם העובדה שלא באתי רק כדי להיטען מיופיו של המדבר ומהחוויות של הסדנאות רק עבור עצמי, באתי גם כדי לסייע לאחותי בזמן שאבא של התאומים עובד.

ואכן זה היה פסטיבל אחר. מצד אחד קיבלתי מבט מזוקק על 24 שעות בחייה של אחותי כאמא (מניקה) לתאומים שמגלים את העולם (וכל אחד חוקר ורץ לכיוון אחר בכל רגע נתון), שתוך כדי יוצאות להם השיניים וצריכים יותר נחמה, שהולכים לישון ואז בדיוק מתחיל סאונד צ'ק והם שומעים את אבא שר "אז מי רוצה לישון בכלל? " , ומצד שני הייתי שם אני, הילדים שלי כבר גדולים (כמעט 20 ו- 18) בבית נשאר הכלב עם דוגיסיטר כך שהראש שלי היה פנוי ועל אף שהייתי שם לעזור לאחותי בתוך האינטנסיביות הגדולה שלה, עדיין מצאתי את הזמנים שהיו רק שלי. זמן לשבת עם הקפה מול המדבר בשקט. זמן לרקוד ולתת לאנרגיה שבתוכי להתפרץ החוצה ולחגוג, וזמן לשבת בתוך סדנה אחת שהיתה הכי מדוייקת שרק יכולתי לבקש שנתנה לי בהירות ותובנות ומתנות (אבל זה כנראה לפוסט הבא).