בארץ הצללים : ביקור בצד האפל שבי

כבר שבוע שאני מסתובבת עם הפוסט הזה בראש.

ובצללים כמו בצללים ישר עולה החשש, שזה יהיה יותר מדי. יותר מדי עמוק. יותר מדי חושפני. יותר מדי כבד וקשה לעיכול ובעיקר יותר מדי ממני בעולם הזה.

אבל אז הגיעו כל כך הרבה מתנות (כן, מיד תבינו עד כמה) אל עולם הצללים העולמי שלנו, שהבנתי שזה כנראה סימן.

אז למה אני מתכוונת בצללים? בואו נודה, לכולנו יש צדדים אפלים, לא מדוברים. רובנו, נחיה איתם ונשאיר אותם סגורים עמוק עמוק במקום בו לא יוכלו להפריע לנו.

חגית ארליך | בקשר לנשיות

בהמון הזדמנויות הצללים שלנו יצוצו ויבקשו לצאת, לנשום קצת אוויר... ברוב המקרים נרצה רק להכניס אותם עמוק יותר. כי לפעמים הקולות והתחושות שהם מעלים הם בלתי נסבלים. אני החלטתי דווקא לתת להם דרור. באומץ רב, יש לומר. זה לא משהו פשוט וזה לא משהו שקורה ביום אחד.

הבנתי שתוך כדי קילוף הקליפות שבי, לא אוכל להתחמק יותר מחלקים פחות נעימים שבי: תחושות של קנאה, למשל או חוסר הערכה עצמית, פחד שלא ייראו אותי או הרצון לשייכות. עוד אחד מהצללים שלי הוא מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי. שנים היו אלו יחסי שנאה שנאה, אח"