המשימה: להרכיב את הפאזל של החיים

ככל שאני מתבגרת אני בעצם מבינה שאני עדיין ילדה. אני ילדה שרוצה לספר לכולם את המתחולל בתוכי: לילדים אני רוצה להסביר במילים את מה שהם מרגישים ולא מסוגלים להגיד, למבוגרים אני רוצה לספר את מה שחווים הילדים במילים שהם אינם יכולים לתאר ולכם על כל הדברים שמתרחשים באמצע.

גדלתי בשכונה בכפר סבא כתאומה במשפחה ענפה בת שישה ילדים, בסביבה ירוקה ופסטורלית אך עם משמעת שחייבה אותי לעשות ה-כ-ל בכוחות עצמי. כמו כל ילדה הפלגתי בחלומותיי וראיתי בעיני רוחי דברים שלא יכולתי להסביר אותם, כי לא מצאתי את המילים לחוויות האלו אך לא פחות מזה, כי לא מצאתי מישהו שיחלוק אותם איתי. כך במשך שנים בניתי נדבך על נדבך, ניתחתי מצבים סבוכים, פתרתי סוגיות מורכבות, שזרתי את כל חוטי החלומות ויצרתי עולם שלם שמתבסס כולו על ניסיוני האישי.

ואיך עשיתי את זה? באמצעות חיבור כל החתיכות לכדי תמונה אחת שלמה, ממש כמו פאזל שהילדים מרכיבים בילדותם וכך הם לומדים שהשלם הוא יותר מסכום חלקיו...

דיקלה גולסה, מורה להוראה מתקנת ומאמנת להעצמת בני נוער

ילד לנצח

אין ספק שגדלתי מאז שהרכבתי פאזלים בשולחן האוכל במטבח, אבל גם כשאנחנו גדלים, כי זו דרך החיים, עדיין בתוכנו יישאר לנצח אותו ילד פנימי שמלווה אותנו ומשפיע עלינו בכל החלטה שאנו צריכים לקבל, מהיום ועד עולם, והוא ניזון מאותם פצעים פתוחים ובעיות לא פתורות שמלוות אותו במרוצת השנים והוא לא יעלם עד שישחררו אותו ויאפשרו לו לגדול בשקט . זהו השקט הנפשי שלנו.

היום, בסוף שנות ה-30 לחיי, אחרי שלאט לאט התחברו להם חלקי הפאזל השונים לכדי תמונה אחת שלמה, נקייה ומעוררת השראה, אני מבינה שמה שהיה ולא יחזור עוד, יכול היה להיות הרבה יותר פשוט ולמנוע הרבה כאבים מיותרים בדרך. הייתי רוצה עוד רגע להפנים ולהרגיש את הדברים שנגעו בי כל כך חזק אבל לא יכולתי להתעכב עליהם בתוך הג'ונגל המהיר של החיים. הייתי רוצה לנסות ולחפש עוד כמה חתיכות חסרות שנאלצתי להשלים אותן בטיפות דמי הנוטף, הייתי רוצה ליצור את השלם ולאו דווקא את המושלם כדי להבין שזה בסדר גם כך בלי תוספת הריצוי והפיצוי שגירדו ממני כוחות נפש עצומים. הייתי רוצה לחזור קצת אחורה וליהנות מכך שאני ילדה קטנה ותמימה.

דיקלה גולסה, מורה להוראה מתקנת

חלקי הפאזל - חלקי החיים

גדלתי. הרכבתי את חלקי הפאזל של חיי ועכשיו אני אנסה להסביר קצת לכם על המשימה הזו שפוגשת ונוגעת בכולנו בדרך: האדם, מטבעו, שואף ליצור לעצמו תמונת עולם פשוטה וברורה בניגוד למציאות המבולבלת של חיי היומיום הקשים, המתישים והבלתי מובנים לו. תמונה מסודרת, כמו ציור סימטרי או הגיוני. הוא בעצם פועל כמו הילד הקטן המשחק בפאזל והמנסה להרכיב תבנית פשוטה או מוכרת לו, אחר כך, עושה השוואה, מעיין בפרטים, מבחין ביניהם ואז פועל.

אם יש התאמה בין החלקים שהאדם מצמיד זה לזה, אז הוא משאיר, אם אין, בוחר בדרך אחרת. לרוב כך מסתבר, הצמידות הזו גורמת לקושי ומאלצת את אותו אדם למצוא חלק נוסף, שלא נמצא כרגע בהישג ידו ולא תמיד יש לו כוח לצאת ולחפש אחריו. כך לכל אורך חייו האדם בודק את עצמו האם הוא נמצא בדרך הנכונה . יש לו תחנות בקרה בדרך, שהן מכוונות אותו. הוא יכול לשגות בנחת, לנסות, לטעות ולטעות ולתקן, לטעות ולתקן . זו דרך לימוד אישית, מפרכת שמאלצת אותו להתפתח לעבר ייעודו.

אבל מה קורה כשהוא נשבר? הדרך אחורה אינה אפשרית, הדרך קדימה מעורפלת למדי וההווה זורק אותך לתחתית שקשה לראות בה את האור. זה קורה כאשר תמונות העבר לא מתאימות יותר לתמונות ההווה וההוויה שלך: האנשים כבר לא מספקים תשובות של ממש, העבודה משעממת ובבית האווירה משנה את כיוונה. או אז, האדם מחפש משב רוח רענן שייקח אותו לעבר מקום אחר, לא מוכר, מקום של שמחה, התמלאות מצברים, מקום של סיפוק הנשמה הדואבת, מקום שבו יהיו שבריריי תמונות שיכולות להתאים לו, ולו במקצת, למי שהוא ולמה שנפשו מבקשת לטעום, להריח, לחיות.

דיקלה גולסה, מורה להוראה מתקנת , בלוגרית

ואז הוא בהחלט מוזמן לתופף לו את הקצב המתאים לו כרגע לעולמו הבוקע מתוך נשמתו שלו. אז הפאזל מתחבר לכדי תמונה שלמה, נוגעת, מרגשת, כואבת, מלאת זיכרונות ועמוסת חוויות רגשיות מספקות. והיא יפה. יפה כל כך כי היא רק שלו, שייכת לו לעולם שלו ורק הוא יכול להבין את משמעות הכאב שהיה ביצירתה.

כך גם אני. מתרפקת על העבר וכבר מרכיבה פאזל חדש ומשפחתי לעתיד לבוא. כמעט הכל כבר מורכב ומה שלא, ביצירה ממש ברגע זה. יצירה שלי, יצירה שלו......היום אני כבר לא מרכיבה פאזלים לבד, יש יד נוספת שמאזנת, מחבקת ומשתתפת יחד איתי ביצירה החדשה. ועל כך בפוסט הבא!!!

מהו הפאזל שלכם?

האם אתם מרכיבים אותו לבד או עם שותפים לדרך?

אשמח לתגובותיכם

מכל הלב, דיקלה :)