4.3 סיבות טובות לחגיגה

היום אני בת 43. ארבעים. ושלוש. ויש לי 4.3 סיבות טובות לחגיגה.

אז מה היה מיוחד בשנה האחרונה? עזבתי מקום עבודה מאוד נוח, כדי שיהיה לי הרבה יותר נוח. רציתי לפרוח, לפקוח, לצמוח. קצת כמו "הביצה שהתחפשה" אבל להיפך. הסרתי את התחפושת. החלטתי להיות עצמאית, כי זה הכי "אני" שיכול להיות. מעולם לא חשבתי שיהיה לי אומץ לקחת על עצמי אחריות כל כך גדולה, וגם אצליח ליהנות מזה. סיבה מספר 1 לחגיגה.

תמיד ידעתי לצייר יפה. והמחברת? תמיד "נאה ומסודרת". יצירה עם הילדים? בשמחה. יש לי סבלנות. אולי כי היצירות לא עונות לי בחזרה, ואני תמיד יוצאת צודקת. אבל לכתוב? לא ממש. לפני כמה שנים היתה תקופה שכתבתי שירים בחרוזים. אבל סיפורים לא.

כעצמאית, החלטתי לכתוב בלוג, ואיזו הפתעה היתה לי כשגיליתי שזה אפשרי. בהחלט אפשרי לדייק מסרים באמצעות מילים ותמונות. סוף סוף מבינים אותי, וגם לא מפריעים לי באמצע. נפלא. להוסיף תמונות שיביעו את המסר? בכיף. זה ממש כמו "חפש את המטמון". סיבה מספר 2 לחגיגה.

במקביל, אני אמא לשני ילדים קטנים ואיש אחד. כשהתחתנו קראתי לו "אישי". האיש שלי. אבל איך שהוא הידרדרתי בחזרה לקרוא לו "בעלי". נו טוב, שיהיה. תמיד רציתי משפחה, ויש לי. תודה לאל על ילדה שדומה לאבא שלה, ועל ילד שדומה לאמא שלו. ועל כך ששניהם הכי מיוחדים בעולם. סיבה מספר 3 לחגיגה.

תמיד היה לי חשוב לשים גבולות ברורים בין הבית לבין העבודה. כעצמאית, אין לי צורך בזה. הכל מתרחש בו זמנית. בלי מסגרת קבועה ובלי תבנית צפויה. המשימות מתערבבות זו בזו, ונוצרים צבעים וגוונים חדשים. הדרך לצעוד בה הרבה יותר מקורית, יצירתית ואחרת. אין מה לאמר, "פי אלף" יותר מעניין. סיבה מספר 4 לחגיגה.

בזכות הערבוב הזה, מצאתי תחומים מקצועיים חדשים להתעמק בהם. עד היום עבדתי עם סטודנטים ובוגרים טריים. כיום, אני עובדת גם עם בני נוער לפני גיוס, אימהות השבות לשוק העבודה, מועמדים אחרי הסבה מקצועית, ועוד. כמה טוב שסוף הוא תמיד התחלה, ואין כמו "התחלות" כדי ללמד אותנו שיעורים חשובים. סיבה מספר 4.1 לחגיגה.

ובתוך כל זה, הרי אני אמא, ובזכות הילדים פגשתי והכרתי נשים נפלאות. הקשבתי, הסתקרנתי ולמדתי מכל אחת משהו על החיים. כך שמעתי על נבחרת הבלוגריות של כפר סבא. מעולם לא חשבתי שאהיה אי פעם בנבחרת כלשהי, או שאכתוב בלוג, או שאתגורר בכפר סבא. אפשר בהחלט להגיד שיש הפתעות טובות בחיים. סיבה מספר 4.2 לחגיגה.

פוסט ראשון בבלוג הזה הוא לגמרי סיבה 4.3 לחגיגה. המון "התחלות" עד שנולד פוסט אחד בכור. והיום אני בת 43, זוכרים? בעלי כבר הבטיח שיביא איתו מתנה לכבוד יום ההולדת שלי. מעניין מה? אני ממש, אבל ממש, רוצה טיארה.