אשת השבוע: שיחה עם חיה גונדה

לפני זמן מה אמרה לי חיה "השינויים שאני עברתי ועשיתי ב 4 השנים האחרונות, הם מהשינויים הגדולים והחזקים ביותר שחוויתי בחיי", רגע, פרט קטן - השנה מלאו לה לחיה (רכלין) גונדה, תושבת כפר סבא – 83 !

כמי ששומעת פעמים רבות מנשים בסדנאות ובאימונים איתי משפטים בסגנון: "זה אבוד", "בגילי אין כבר סיכוי", "מה שלא קרה, כבר לא יקרה...", "חלומות זה לצעירים!"... אז ברור שהמשפט של חיה היה כל מה שהייתי צריכה כדי לבחור בה כאשת השבוע ואף אשת השנה שלי. לקבוע עם חיה מועד לשיחה ולצילום ("אותי? לשם מה לך לצלם אותי?") בדירתה המטופחת והאומנותית בדיור המוגן, "בית בכפר" הצופה לפארק כפר סבא הירוק והמקסים, היתה משימה כמעט בלתי אפשרית, יומנה עמוס בפעילות ונדרש תאום זמן רב מראש, ראו הוזהתם !

את חיה, אשת חינוך, אמנות והתפתחות אישית, הכרתי לפני מספר שנים במסגרת התנדבותית שלי בעמותת "אביב לניצולי השואה", ומהר מאד הרגשתי כמה אני רוצה בה כחברה ומורת דרך נדירה לגישה חיובית לחיים. סיפור חייה מהווה השראה ליכולת לבחור בטוב גם בתוך התופת ולהמשיך לצמוח ולהשתנות בכל גיל.

הגיהינום בו הבנתי לראשונה שאני מאמינה בטוב שבאדם

"נולדתי בעייירה קטנה בבסרביה, בתים ללא חשמל או מים זורמים, על רדיו רק שמעתי והחלום שלי היה לראות פעם אחת פסנתר, כלי ששמעתי שיש בביתו של דוד עשיר. מגיל צעיר, מוסיקה וריקודים הטריפו את דעתי ועד היום אני זוכרת צעדי ריקוד מילדותי ומוסיקה קצבית גורמת לי לרקוד בטירוף מול הטלויזיה.

כילדה קטנה, אני מודה שלא ממש אהבתי את אחי הצעיר ממני בשנתיים", מספרת חיה בכנות נדירה המאפיינת אותה, "שכן אמא הכריחה אותי לקחת אותו איתי כשיצאתי לשחק עם חברותיי ואת כל הכעס שהיה לי על אמא הוצאתי עליו . לכאבי הגדול הוא לא שרד את השואה ונפטר בגיל 5 בתלאות והשאיר אותי עם תחושת אשמה נוראית לשנים רבות אחרי".

חיה משתפת ברגע מכונן בחיה, שמשקף את ראיית העולם שלה מילדותה ועד היום - לבחור לראות את הטוב גם בתוך התופת: "זה קרה בימי מלחמת העולם השניה, עת צעדתי בחסר כל כילדה בת 7 עם תושבי הכפר אשר גורשו מביתם לאחר רצח המוני של יהודי הכפר שבוע קודם. הוריי ואחי הקטן צעדו ברגל וכאשר אני התקשיתי להמשיך לצעוד העלו אותי לעגלה שנשאה את המבוגרים והחולים. לרע המזל, העגלה קרסה והוחזרה לכפר, וכל שאר הזקנים צופפו על העגלה הנותרת, ואני נותרתי ילדה קטנה בת 7 לבדי על השביל.... לאחר זמן מה, העגלון הגוי הבחין בחסרוני, עצר את העגלה, חזר לאחור לקח והושיב אותי לידו על מושב העגלון. זה היה רגע מכונן בחיי, של התחלת האמונה שלי בבני אדם. ואף על פי שאני לא יודעת מי זה הגוי הזה, בסוף המלחמה ישבתי לכתוב מכתב לאכר האנונימי שאני שומרת עד היום. בזכותו זכיתי בחיי ויותר מכך באמונה בבני אדם.

לבחור זכרון של תקווה ועוצמה בתוך כאב ותופת

תוך זמן קצר נותרנו רק אני ואמא בחיים. החיים במחנה היה קשים מנשוא, אבי, אחי ושאר בני משפחתי נפטרו זה אחר זה ממחלות, רעב, קור ומצוקה. איני שוכחת את היום בו חזרתי עם אמי בסוף המלחמה לכפרנו הנטוש, הריק וההרוס – התחושה היתה של כניסה לעיירת רפאים ממש. שם החל מסע הבריחה שלנו לארץ ישראל אליה הגעתי, או יותר נכון אותה ראיתי מרחוק לראשונה בשנת 1946 ואורות הכרמל הנפלאים שנראו מאוניית המעפילים זכורים לי עד היום".

גם בסיטואציה מתסכלת וקשה זו, מפליא אותי לשמוע מה הזכרון שבחרה חיה לשמר לאורך השנים

"היה זה דווקא הרגע בו גילו אותנו הבריטים, והודיעו שלא יתנו לנו לרדת לחוף. עם היוודע הבשורה, 4500 איש שהיו בבטן האוניה, צפופים כמו סרדינים עלו לסיפון. עמדנו שם פליטים שבאים מהגיהינום, מסביב רק ים וים ואנו עומדים צפופים ושרים את "התקווה" בבכי וכח בלתי מובן, באופן מרגש וחובק עולם שמעודי לא שמעתי שוב כמותו.

עבורי זה סימל את האמונה באדם, בכוחו ובעתיד. כשהייתי יותר גדולה, ואנשים רבים דיברו על בני אדם כחיות, דימוי שלא קשה להאמין לו אחרי מה שראינו שם - אני זוכרת איך המשכתי ועשיתי את הבחירה להאמין בכח של אלו שהצליחו לשרוד ולבחור לראות את התקווה והעתיד ולא רק את הזוועות. זו בחירתי עד היום.

נשלחנו לקפריסין לעוד שנה וחצי של מאסר שבסופם עליתי עם קבוצה של עליית הנוער לבית חנה במרכז תל אביב. מצחיק לחשוב שבמרכז תל אביב של היום למדנו את מקצועות הרפת, לול וגן הירק. בהמשך, בחר בי הקיבוץ ללמוד דווקא בסמינר למורות ומשם התחלתי את דרכי המקצועית. (התמונה באדיבות כרמל איתן דוברת נעמת, היום שוכנת שם הלשכה המשפטית של נעמת תל אביב).

חלק מהסוד שלי - כל הזמן לחדש ולעבור מאתגר לאתגר...

טוב, לא מפליא שעם פער שפה והשכלה כמו שהיה לי, קיבלתי בשליש הראשון "לא מספיק" בכל המקצועות...למעט מתמטיקה - בזה לא רצה המורה לתת לי בכלל ציון ! התחושה היתה קשה, שכן ברומניה הייתי תלמידה טובה במעט שהתאפשר לי ללמוד, אבל הכרתי שם חבר שלימים הפך לבעלי הראשון, והאהבה עזרה לי "לבלוע" ציון לא מספיק לראשונה בחיי.

בסיום לימודיי נשלחתי ללמד וזאת ללא תעודת בגרות או תעודת הוראה. בעצם התעודה הראשונה שקיבלתי היתה התואר הראשון באוניברסיטה העברית. למדתי היסטוריה עברית ותולדות האמנות ובהמשך סיימתי גם תואר שני.

28 שנים הייתי מורה בכל כתה אפשרית – אך כל הזמן הייתי צריכה לחדש ולעבור מאתגר לאתגר. לימדתי את כולם - מכתה א' בבת ים ועד י"ב בתיכון אליאנס רמת אביב. הקדמתי את זמני בגישה של השלמת לימודי ההיסטוריה בלימודי אמנות ותולדות אמנות , הייתי חלוצה לזמני והאמת שאיני בטוחה שהיום עושים זאת ... עד היום אני שומרת את השקופיות של יצירות האמנות, שבמו ידיי כמורה צילמתי, גזרתי, הדבקתי, תעדתי והכנתי לשיעורי האמנות שלי... נו, היום זה כבר פשוט יותר.

בכלא צמחו לי כנפיים

שינוי משמעותי בחיי קשור ללימודיי ועבודתי במכון אדלר. בחרתי באתגר והתנדבתי בסוף שנות ה- 80 לעבוד בבתי כלא בתחילה כמדריכה בכלא ועד היום אני משמשת כמדריכת מנחות בכלא. זה היה לי בית ספר לחיים, מהמעולים ביותר שאפשר לזכות בו. הכלא מאד עזר לי בשאיפה שלי להגיע למידה רבה של צניעות. את פוגשת אנשים מכל גווני הקשת של מוצא, גיל, מקצוע, תפיסת עולם, הכל היה שם... וראית שיושבים שם אנשים נפלאים, שלו היה בעולם טיפה יותר צדק וטיפה יותר חמלה הם בחיים לא היו מגיעים לשם.

אהבתי את האנשים האלה אהבת נפש. לימדתי בקבוצות נושאים כמו: הורות בשלט רחוק, זוגיות בשלט רחוק, התמודדות עם מציאות בלתי רצויה בחיים ועוד תחומים של מודעות עצמית ויכולת לקחת את הבחירה לידיים שלנו גם בהעדר חופש פיזי. אין לי ספק שנתרמתי לפחות כמוהם מהקשר הזה שלנו ואני מאמינה שאף יותר מהם. העבודה הזו מספקת אצלי עד היום צורך אדיר ביצירתיות וחידוש מתמידים.

הייתי אומרת תמיד, שכאשר אני יוצאת מהכלא אני מאד עייפה גופנית אך צומחות לי כל פעם כנפיים של אנרגיה חיובית. הרגשתי שאני ממש קלה וזה ממלא אותי סיפוק וטוב.

להתקלף מהסיפורים ולגעת במקור הפנימי זו המהות של חיינו

התמזל מזלי שאני אדם מאד סקרן, אוהבת ללמוד הכל, בעיקר כל מה שקשור לבני אדם. התמזל גם מזלי שפגשתי בחיי אנשים שעזרו לי מאד בדרכי אל עצמי... יום אחד בעומדי במטבח הבנתי שהחיים שלנו - הם בעצם הדרך אל עצמנו

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים וחיים אותם כל חיינו, והדרך שעלינו לעבור היא ללמוד איך להתקלף מהסיפורים ולגעת במקור הפנימי המהותי שלנו.

אתן לך דוגמא על אחת ההשראות שלי בדרך הזו.

את חנה חברתי הקרובה ומורתי הנפלאה לחיים, הכרתי באחת התקופות הקשות של חיי. חנה היתה מבוגרת ממני ב 20 שנה, פרט שולי כשמדברים על חברות אמת. חנה הגשימה חלום גדול שלה לנסוע לבקר שוב בסיני כשהיתה כבר בת מעל 80 שנה עם ידיד בן 30 שלמד איתה רפואה סינית. ביחד הם גרו אצל בדוואים בתנאי שטח מלאים ואף יצאו למסע טיפוס על הר משה. בדרך חנה התעייפה והחליטה לחכות לידידה באמצע הדרך. בשובו, ראה כי חנה נראית זורחת ושונה לגמרי מאיך שעזב אותה רק כמה שעות קודם. כששאל את חנה לפשר השינוי שחל בה, השיבה זו: " לפני 20 שנה עליתי על ההר הזה וכשהסתכלתי מלמעלה ידעתי שאני אוהבת את כל העולם, היום כשהסתכלתי מלמעלה ידעתי שכל העולם אוהב אותי". תובנה זו של גיל 80 היתה עבורי השראה.

גיל 50 מצאתי פטנט איך להזדקן יפה

בגיל 50 בערך מצאתי פטנט ! התחלתי לחפש לי דוגמאות סביבי של הזדקנות יפה כמודל ללמידה. מצאתי חוץ מחנה שהוזכרה לעיל, כמה נשים כאלו ובחרתי ללמוד מהן איך להתכונן ולעשות זאת יפה.

חברה אחת היתה בת מעל גיל 90 והמשיכה לצייר, לשחות כל יום בים ולעזור לעולים חדשים וכך שימרה את המשמעות והשמחה בחייה.

אחרת חולת סרטן כבד קשה, שהמשיכה להגיע עם כסא הגלגלים ללמד במכון אדלר ולהשאר בעלת ערך ומשמעות.

הבטתי בהן והבנתי שהדרך לזקנה יפה עוברת בכמה תחנות:

לשמור על בריאותי ונפשי
שתמיד יהיה לי בשביל מה לקום בבוקר
לחבק
וכמו שחנה אמרה לי "חיהל'ה גם כמה גרושים בכיס לא מזיקים"

שנותיי האחרונות זימנו לי אתגרים כואבים, הפרידה מבעלי השני שהיה גם חברי הטוב וגם אחד ממורי הדרך שלי בחיים, היתה עצובה וקשה לי מאד. הייתי זקוקה למאמץ עצום ולזמן רב כדי להתאושש ולחזור לעצמי קצת אחרת, עם געגועים תמידיים. גם מורות הדרך שלי נפטרו זה מזמן ומעבר המגורים שעשיתי לדיור המוגן אף הוא לא היה קל. לקחתי את השנים האחרונות, כדי לעבוד על לנסות להגיע לתוך תוכי, להגיע לחיה.

הבנת עצמי, עוזרת לי להבין יותר את הזולת. אני מאד שמחה לגלות שהחיה בפנים היא די נחמדה, מה שרוב החיים היה לי קשה להאמין על עצמי למרות הכל, ואני עד היום מחפשת לי עיסוקים שימלאו את צרכיי.

חיה פעילה מאד למרות היותה כבדת ראיה וקשה לקבוע איתה פגישות. שאלתי אותה מה מעשייה בתקופה זו של חייה.

"אני לוקחת חלק פעיל בקבוצת כותבי סיפורים, וקבוצת לומדי תנך וקבלה, עדין מדריכה מנחות בכלא אלא שהן מגיעות אלי כעת להנחייה, משתדלת לצאת לצעידות בפארק כפר סבא היפה עם חברתי היקרה אנאבלה שקד. אני אוהבת לטייל, ובשנה שעברה יצאתי לטיול נפלא לבולגריה היפה. אני הייתי רוצה לשמור יותר על תזונה בריאה וזהו אתגר לא פשוט עבורי עד היום.

בשנים האחרונות הנחיתי קבוצות של הגיל השלישי בדיור המוגן בו עברתי להתגורר ואני משתדלת לתמוך באחרים ולהתמך בהם כפי שעשיתי תמיד. קוראים לי כאן "חיה המחבקת" - אני מודעת לחשיבותו של המגע האנושי והחיבוק למחבק ולמחובק ומשתדלת לפזר חיבוקים חמים ולהנות מהם על הדרך ככל שניתן. אחרי חיבוק שלי לפעמים אנשים אומרים לי "חיה, עשית לי את היום בחיבוק הזה!".

להכין רשימת משאלות ולנוע אליה בקצב שלך

חיה מציעה את הדרך שלה לנשים (והאמת שגם אנשים) שפורשות מהעבודה או מצויות בצומת דרכים, הנה הפטנט של חיה להמשיך קדימה -

להצטרף לקבוצה התנדבותית - ולשמר תחושת שייכות קבוצתית ותחושה נפלאה של נחיצות ומשמעות.
להכין רשימת משאלות או שאיפות – מה עוד היית רוצה לעשות בחיים? חשוב לשלב בה גם משאלות שכרגע יש הרגשה שאין להם סיכוי או אינך יודעת איך להגשים. חשוב לזכור זו רשימת משאלות לא פנטזיות ילדותיות. להכין דף וכל פעם שעולה במוחך רעיון או מחשבה על יתכנות של משאלה, גם באמצע שטיפת הבית, לעצור ולרשום כי אח"כ לא תזכרי כבר. לאט לאט עושים בדיקת מציאות ומוצאים את הדרך שבה דברים יתאפשרו...
להתנקות מרגשות קשים של שנאה וקנאה. להאמין שאין אדם רע אלא אדם שרע לו. לא לשפוט אנשים כי אנחנו לא יודעים איך נראה המקום בו הם נמצאים. לעשות את המיטב שלנו ולא לפתח ים של ציפיות כלפי סובבינו או לנסות לשנות את סובבינו.
לשחרר - לזכור שהמשפחה לא יכולה למלא את כל הצרכים שלנו, אחרת עולות תחושות שלא זוכרים אותי, לא צריכים אותי – פשוט ללמוד לשחרר. שחרור עבורי מדומה ללהיות כלואה בתוך חימר ולאט לאט חתיכה אחר חתיכה צונחת ומשתחררת ואני קלה יותר.
להמשיך לשנות את עצמנו – חיה מבהירה, אין הכוונה להשתפר כי אנחנו כבר משופרות, אלא להתפתח, ללמוד ולצמוח כל הזמן.